לפני הדיון שהתקיים אתמול (שלישי) בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת שבמרכזו מצב הנשים החטופות בעזה, קיימו בני המשפחות צעדה מצמררת שבמסגרתה התלבשו בדיוק כפי שהיו לבושות החטופות ב-7 באוקטובר. בין המשפחות שנכחו ודיברו בדיון: שירה ושי אלבג, אמה ואחותה של לירי אלבג.

שירה פנתה לחברי הכנסת: "כולכם פה, וכל מקבלי ההחלטות, צריכים להבין שאתם כל יום עדים לאונס שקורה ברחוב, בעזה, וממשיכים ללכת. כל מי שלא פועל - רואה אונס וממשיך ללכת, זו התחושה שלנו המשפחות. הבנות האלה עוברות אונס יום-יומי וכולם מתעלמים. אני שומעת את לירי כל יום צועקת אליי לעזרה, כל יום בראש שלי זה מהדהד: 'אמא, תצילי אותי כבר, אמא, די, אמא, אני רוצה למות שם, אני כבר לא יכולה לחיות שם'. הנפש של לירי כבר פצועה, על הגוף אני כבר לא מדברת. אתם שותקים, חיים את החיים, יוצאים לפגרה. לתפארת מדינת ישראל".

>> עוד במדור הורים

הבוקר אמרה שירה: "זו המציאות שלנו, זה באמת מהדהד לי כל יום בראש, כל הזמן, בטח בלילה לפני שאני הולכת לישון. זה קשה, אנחנו ביום ה-180. אני מחזיקה את התקווה, כי יודעת שלירי נאחזת בתקווה שנוציא אותה החוצה. ביום ה-51 היא מסרה דרך החטופות ששוחררו שלא נשכח אותה, שלא תישאר שם. אנחנו נלחמים את המלחמה".

איך את מצליחה להתמודד כשאת שומעת עדויות כמו זו של עמית סוסנה?
"אנחנו מזמן יודעים שקורים הרבה דברים. הבנות שנשארו בשבי סיפרו לחטופות שחזרו ואמרו להן: 'אל תספרו להורים, כי אנחנו רוצות לספר'. אנחנו יודעים על הדברים שקרו בשבי. לא יצאנו ודיברנו על זה, כי זה כואב וקשה. את המילה 'אונס' נמנעתי להגיד עד לא מזמן, גם בפגישות האישיות. היא לא הייתה יוצאת מהפה, כל הזמן דיברנו מסביב. אחרי חצי שנה, הבנו שצריך להגיד אותה ולצעוק אותה, כי זה מה שקורה. לפני כמה זמן הראו את תמונת החדר שבו הוחזקה לירי, החדר הוורוד. סיפרתי שזה הרגיע אותי, אבל כשקראתי את העדות של עמית זה שם לי פלאשבק. עמית, את כל מה שעברה, היא עברה בחדר ורוד עם תמונות של בובספוג. פתאום זה הכה בי, זה נפל עליי. הבנות האלה חשופות כל יום, כל דקה, כל שעה, וכולם צריכים להתמודד עם זה".

מה העמדה שלכן באשר להחרפת המאבק?
שירה: "אני לא בעד החלפת השלטון ובחירות עכשיו. אני לא קוראת לבחירות עכשיו, זה לא ישרת את לירי שלי ואת שאר החטופים. רוצים שיתעסקו רק בהחזרת החטופים ולא בשום דבר אחר. ביום בהיר אחד לקחו 240 משפחות ואמרו: אתם צריכים להיות משפחה אחת, כולכם תהיו באותה דעה. זה לא עובד ככה. גם אצלי בבית יש חילוקי דעות לפעמים על דרך הפעולה. כל משפחה פועלת לפי איך שנראה לה הכי נכון להחזיר את היקר שלה. זה בסדר גמור".
שי: "זה כאילו הפכנו לשמאל. יש גם חטופים ימניים. אנחנו רק רוצים את היקרים שלנו בבית, אין דבר יותר חשוב מזה. משייכים אותנו לקפלן ולשמאל, זה בכלל לא הדיבור. ביום שבת אמרנו בעצרת שאנחנו לא יכולים להיות יותר בשקט, לא רוצים את החיבוקים, אלא שיבואו ויצעקו יחד איתנו להחזיר את החטופים".

באילו תחושות יצאתן אתמול מהכנסת?
שירה: "תחושה קשה. בכל פעם שאני בכנסת אני יוצאת בתחושה מאוד קשה, זו לא פעם ראשונה. לא הגיעו שרים לדיון, יש מין אטימות כזו. כנראה שקשה להם מאוד להתמודד איתנו. בפגישות האישיות יש הרבה אמפתיה וחמלה, כשיושבים ומדברים אחד על אחד - וגם, לא עם כולם, יש כאלה שלא. אתמול, כשנכנסתי לשירותים, איפה שהאחיות של לירי התלבשו, נבהלתי באמת. זה לשים את המציאות בפנים, זה קשה וכואב".

מה דעתך על האמירה שהמחאה מעלה את מחיר העסקה?
"אומרים עלינו הרבה אמירות. בחצי שנה הזו הבנתי שאני צריכה לתקן את כל הבעיות במדינת ישראל, אני צריכה להתמודד עם החזרה של הבת שלי, ומאשימים אותי בכל כך הרבה דברים, לא רק אותי אלא את כל משפחות החטופים - בדברים שלא קשורים אלינו. מה שקורה עכשיו ברחובות, לא אנחנו אשמים בזה. זה היה לפני ה-7 באוקטובר לצערנו וזה חוזר עכשיו. זה לא בגלל משפחות החטופים. אנחנו לא בצד בעניין. למשפחות החטופים יש מטרה אחת בלבד, להחזיר את הילדים, את המשפחה, האבות, החיילים, את כולם הביתה. בהרבה מובנים כן יש דברים שהתקדמו מאז 7 באוקטובר - אבל במבחן התוצאה, חצי שנה אחרי והן לא פה".