הנה אנחנו, משפחה אחת גדולה, יושבת סביב שולחן מקושט. כולנו מסורקים וחגיגיים, ואפילו הבוגרים שבינינו משתדלים לדבר יפה ובנימוס. כולנו מייחלים לשנה חדשה טובה ומוצלחת עם התחלות חדשות ויפות. הבעיה היא שלא לכל ההתחלות יש לנו כוח; הנה כמה שהיינו דוחים בעוד שנה, אם לא לנצח.
לגמול את הפעוט מחיתולים
אומרים שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. אבל שכשזה מגיע לחיתולים, מתברר שזה עובד הפוך: הדרך לגמילה רצופה גיהינום נוראי.
הנה ספירת מלאי של הדברים הצפויים לנו ולו עד שיצליח להיות גדול באמת: 5 שעות ספונג'ה; 10 שעות סיפור אינסופיות על נפתלי והאנטומיה שלו; 25 מכונות כביסה מלאות פספוסים; 15 תירוצים שמונעים מאיתנו להתארח אצל חברים; מזרן אחד שאין לאיש מושג איך מאווררים אותו; סיר, ישבנון או כל מתקן פלסטיק אחר שאנחנו צריכים להתייחס אליו כאילו הוא הדבר המגניב ביותר שנוצר אי פעם; "פיפיפרס" לרוב (למתקשים: פרס עבור פיפי בתוך הסיר); להיאלץ לומר "פיפיפרס". לפעמים גם בפומבי.
קשה לא פחות: גמילה ממוצץ.
להעלות את הילד לכיתה א'
מדובר באחד השינויים הגדולים ביותר בחייו של הילד, וקשה להחליט מי מתרגש לקראתו יותר – הקטנצ'יק או ההורה. "זהו, חמוד", אנחנו אומרים, "סיימנו לשחק", ומרכיבים לו פתאום על הגב ילקוט ובתוכו כל הציפיות, התקוות והחלומות שלנו ושלו כלפי החיים האלה. כבד, אין מה להגיד.
הילד, שנזרק ביום בהיר אחד בתחילת ספטמבר אל העולם הפדגוגי, צריך להתמודד עם מבוגרים שדורשים ממנו דברים, מחלקים לו ציונים ואוסרים עליו להשתולל במסדרון. בואו נודה: אחרי המפגש הראשון עם המורה, עוד שנה אחת בגן נראית פתאום כמו חלום מתוק.
קשה לא פחות: היום הראשון בגן.
לצרף תינוק חדש למשפחה
תינוקות הם פלא, נס לכל הדעות. אבל בואו נודה: לילות לבנים הם לא תענוג צרוף, חופשת לידה היא לא באמת חופשה, ועוד לא דיברנו על מה שהקטנים האלה עושים ליחסים במשפחה; אם מדובר בילד ראשון – הזוגיות מתמוטטת כמו מגדל קלפים למשך כמה חודשים לפחות. אם כבר יש בבית ילד מתחת לגיל ארבע – צפו להתקפי זעם מצידו שלוש פעמים ביום.
קשה לא פחות: לצרף למשפחה תאומים.
לחוות גירושים של ההורים
פירוק משפחה הוא דבר מבאס לכל הדעות, אבל בחגים במיוחד; גם כך בכל שנה צריך לנהל משא ומתן מפרך אצל מי עושים את ראש השנה – בצד שלו או בצד שלך. זהו תהליך שלפעמים הופך לזירת קרב, בה נלקח פסח כבן ערובה של המפסיד. עכשיו תארו לעצמכם מה קורה כשיש לכם לא שני צדדים לבחור ביניהם, אלא שלושה. אין מספיק חגים בשביל זה.
אישיו נוסף: אם אבא שלך, למשל, מחליט לנצל את החג על מנת להכיר למשפחתו את חברתו החדשה והצעירה ולהחזיק איתה ידיים מעל לקניידלעך, יש סיכוי שלא משנה כמה רעבים הגעתם - לאכול כבר לא תצליחו.
קשה לא פחות: לארח את ההורים רגע לפני הגירושים.
להכיר את החבר החדש של אמא
בהמשך לסעיף הקודם, מתישהו מגיע הרגע בו אמא מתייצבת בפתח ביתכם כשהיא אוחזת בטיפוס משונה שהכירה בטיול המאורגן להודו. זאת תחילתה של ידידות מופלאה, או יותר הגיוני – של העמדת פנים נהדרת. עכשיו הגיע תורכם בחיים לומר לאמא "אמרתי לך", אחרי שיתברר שהבחור הבריח בגופו 400 כדורי אקסטזי.
קשה לא פחות: לענות לאבא על השאלה: "אז איך הוא?"
לקלוט שהילדה מתחילה לצאת עם בנים
כשהבת הצעירה אומרת פתאום שיש לה חבר, הדבר הראשון שבא לכם לעשות זה להרוג אותו, אפילו אם מדובר בבחור שעוזר לקשישות לחצות את הכביש. השלב הבא הוא להזמין את החבר הביתה, תוך הפעלת הטקטיקה הישנה של "דע את אויביך".
אם הבחור הגדיל לעשות והצטרף אליכם לארוחת החג, השתדלו לחייך ולא לחשוב על ההתחלות החדשות הצפויות לו ולבתכם כשהם יהיו לבד בחדר.
קשה לא פחות: לנסות להגיד לבת שאם כבר – אז שלא תשכח אמצעי מניעה.
זכרו: כל ההתחלות קשות, אבל סוף טוב, הכל טוב. שתהיה לכם שנה טובה באמת!