אריאל זוהר בן ה-13 איבד בשבת השחורה את משפחתו. אמו יסמין, אביו יניב ואחיותיו הגדולות, קשת ותכלת זכרונם לברכה, נרצחו בממ"ד שבו הסתתרו בביתם שבקיבוץ נחל עוז. אריאל בחר לצאת לריצה באותו בוקר, מה שהציל את חייו.
דודתו, איילת זוהר כהן ובעלה תומר, אימצו את אריאל בעקבות האסון ומגדלים אותו כאחד מילדיהם. לפני שלושה חודשים חגגו לו בר מצווה יחד עם התפילין שקיבל בירושה מסבו ניצול השואה, תפילין שחולץ מתוך הבית ההרוס.
"בעלי ואני היינו באתונה עם זוג חברים, כשלקראת 07:30 נדבקנו לתקרה מכמות ההודעות והמבזקים שקיבלנו", תיארה זוהר כהן את בוקר 7 באוקטובר, "הטלפון הראשון והוואטסאפים הראשונים שעשינו היו ליסמין ולבנות, כי אני יודעת שבדרך כלל בסיטואציות כאלה יניב אוחז במצלמה ויוצא החוצה. עדיין לא הבנו את חומרת המצב. יסמין ענתה והרגיעה שהם בממ"ד ושיניב איתם, שהיא לא אישרה לו לצאת לצלם. הייתה דאגה לבנות כי הייתה לכל אחת מהן דירה במגורי צעירים. שאלתי אם הבנות איתן ויסמין ענתה שכן. לא שאלתי על אריאל כי היה לי ברור שהוא נמצא שם. קיבלתי תשובה שכולם בטוחים בממ"ד. זה הרגיע אותי קצת לאור מה שהתחולל".
מתי הבנת שזה אירוע אחר לחלוטין?
"תוך כדי ההתכתבות יניב, שהיה בתא כתבים, קיבל מחבר שלו, רועי עידן, את צילומי הרחפן. יסמין ביקשה מאיתנו להודיע לילדים שיישארו בבית ושלא ייצאו לשום מקום. הבנו שהאירוע חמור מאוד ושמתחולל בתוך הקיבוץ גיהינום, וגם מחוצה לו. הקשר האחרון שהיה לי עם יסמין והבת הגדולה, היה בשעה 09:50. קשת ציינה שהיא צריכה לסגור את הטלפון כי אבא ביקש. הקשר האחרון של יניב עם אחד החברים שלו, כשזעק לעזרה, היה בשעה 12:30. מאותו רגע הקשר ניתק. זה גיהינום, אי אפשר אפילו לתאר את התחושות באותו רגע".
מתי הבנת שאריאל לא בממ"ד איתם?
"ב-12:30 הבנתי שהנורא מכל קרה. אין סיטואציה כזאת שיסמין לא עונה לנו. היא ידעה שאנחנו דואגים ותמיד במבצעים ובמלחמות הייתה זמינה עבורנו, ענתה לנו והרגיעה את החרדות שלנו, גם כשהתעופפו לה מרגמות בחצר. אריאל יצר קשר עם הבן הגדול שלי נבו בשש בערב. עד אז כנראה שלא היה חשמל והטלפון שלו לא היה מוטען. נבו התקשר אליי ואמר: 'אמא, אריאל בסדר'. אמרתי: יופי, ואיפה כולם? הוא פרץ בבכי ואמר: 'אמא, הוא לא איתם'. הוא עדכן שאותי שאריאל נמצא בבית הרבש"ץ אילן פיורנטינו".
איך הגיע לשם?
"אריאל יצא לרוץ בשש ורבע. בדרך כלל הוא רץ במסלול שנמצא בתוך הקיבוץ. באותה שבת הוא החליט שיוצא החוצה לשדות. הוא ביקש מיסמין שתפתח לו את השער האחורי של הקיבוץ, אבל האפליקציה לא עבדה לה. זה נס. כשרץ בקיבוץ הוא ראה את השיגורים מהרצועה. כשהתחיל הצבע האדום יצר קשר עם יסמין. יסמין, בחדות שלה, התקשרה לאילן. היא ידעה שזה הבן אדם הנכון לפנות אליו, כי הוא היה בן אדם סופר אחראי. אין מישהו בקיבוץ שלא ידע שאפשר לפנות לאילן ושאין דבר כזה שזה לא יבוצע ולא יקרה. אילן, בהחלטה מאוד אמיצה, אסף אותו והכניס אותו אליו הביתה. המזל הגדול שהכניס אותו אליו הביתה ולא לבית של יניב ויסמין".
מתי הבנתם שאריאל הולך להיות הילד שלכם לכל דבר?
"בתוך הסערה והטלטלה שעברנו בשבת הנוראית הזאת, תוך כדי בכי ורעידות אינסופיות בגוף, עלינו לטיסה בשתיים בלילה. אח של יסמין עדכן אותי שהמשפחה נעדרת. אני כבר ידעתי שהנורא מכל קרה עבורנו. היה צריך לבצע מבצע חילוץ, כי אף אחד לא ידע שהילד בקיבוץ. פניתי לגורמים בתוך הקיבוץ ומחוצה לו, עדכנתי שהוא נמצא שם. עשיתי מלחמות עולם על מנת שיוציאו אותו משם. הבנתי שהוא השריד האחרון של המשפחה שלנו. כשעלינו לטיסה אמרתי לתומר, בעלי: אני יודעת שהמשפחה לא בחיים. הוא והחברים ניסו להגיד: 'אולי הם חטופים, אולי הם מנותקי קשר'. הרגשתי את זה בכל נים בגוף שלי. אמרתי לתומר: הדבר היחיד שאני מבקשת ממך זה שכשאנחנו חוזרים, שנגדל את הילד הזה. חשבנו על טובתו של הילד, שיהיה כמה שפחות ניזוק בתוך הסיטואציה. בשמונה בערב הוא חולץ והעבירו אותו למפעל בתוך הקיבוץ".
איך מבשרים לו שמשפחתו נרצחה?
"זה היה קשה מאוד. הוא ישן, כי לא ישן כל הלילה. כשחזרנו לארץ הגענו ישר לבית הוריי, הערנו אותו משינה וסיפרנו לו שאמא ואבא נרצחו, שקרה הנורא מכל. הוא שאל אותי: 'גם קשת ותכלת?'. הייתה לו תקווה שהאחיות בחיים. אמרתי לו שכן, שגם קשת ותכלת וגם סבא".
איך אריאל מתמודד מאז?
"הוא מדהים. יש לו תעצומות נפש שהלוואי שכולנו היינו ניחנים בהן. ההורים נטעו בו כל כך הרבה חוזקות בחינוך שלהם, שהיה חינוך מאוד מאפשר. הם היו אנשים מדהימים, ישראל היפה בהתגלמותה. נטעו בו כל כך הרבה חוזק, חוסן ועוצמות. אנחנו רואים את זה בכל מישור. כמובן שהפצע הענק הזה תמיד יימצא שם. זה בור בתוך הלב, אבל התפקיד שלנו לדעת להקל עליו. הוא לא לבד, יש לו משפחה אוהבת, סבא וסבתא שמחבקים ואוהבים אותו, דודים משני הצדדים. אנחנו מלוכדים כולם יחד למטרה הנעלה הזו, על מנת לאפשר לו חיים טובים. העיר שלנו אימצה אותו, ראש העיר המדהים עשה עבורנו מחוות מדהימות ונטרל כל בירוקרטיה אפשרית".
הוא כבר קורא לך אמא?
"לא, הוא גם לא יקרא לי אמא. אני לא אמא שלו, אני דודה שלו. אמא שלו הרוויחה את התואר הזה ב-13 שנותיו כשגידלה אותו. אנחנו בתפקיד הורי, אבל לא ההורים שלו. היו לו הורים מדהימים ואחיות מדהימות. אנחנו המשפחה שלו".
אריאל חזר לבית הספר?
"בעלי, כשאני עוד התעופפתי בעולמות אחרים, התעקש לתת לאריאל קרקע יציבה מתחת לרגליים ולייצר לו שגרה. אני עוד לא הבנתי בכלל על מה מדברים, על איזו שגרה עכשיו בתוך הכאוס הזה. אריאל הולך לבית ספר, לומד בכיתת מופ"ת. הוא שמח ללכת לבית ספר. גם בימים כשאני מנסה לעשות לו ויתורים ושלא יילך לבית הספר, הוא מתעקש ללכת. הוא יוצר לעצמו מעגלי חברים. הוא ילד מאוד חברותי. הוא משחק כדורסל כמעט כל יום. הספורט הציל אותו פעם אחת, וכנראה שהספורט יציל אותו כל החיים".