לא חשבנו שפעולת קיפול כביסה יכולה לעורר כזו השראה, אך מתברר שלסופרת עדי זליכוב רלוי - זה קרה. בספרה החדש לילדים, "ילדג", צוללת זליכוב רלוי למעמקי הים, ומגלה שם עולם אליו היא משתוקקת. בסוף הספר היא לוקחת לשם גם את הדור הבא.
אותן מצולות הן אלה שמתוכן עלתה והיתה לסופרת. "לפני שבע וחצי שנים אבא שלי, שהיה אישיות יוצאת דופן, נפטר", משתפת עדי. "הוא היה בן 54, טיפוס יוצא דופן, כוכב כזה שכולם העריצו - ובצדק. ובאמת הוא היה החבר הכי טוב שהיה לי בחיים, חוץ מבן הזוג שיחיה, מוזר ככל שזה ישמע. היו לי אז פעוט פלוס תינוקת קטנה בבית. מהר מאוד הצטרפה השלישית והקטנים גדלו, ויחד איתם גדלה תחושת חידלון איומה. אני מרגישה שהמוות שלו היה כמו אבן שמושלכת למים ומייצרת מעגלי אדוות מסביב, כל אחד מהם זה צונמי קטן בפני עצמו. אחד מהמעגלים הפעיל כנראה את הלוחות הטקטוניים של הכתיבה ומשם הכל התגלגל. כנראה שצריך איזו שהיא צלקת או פצע כדי לתת לענן הזה של הכתיבה להתגשם לכדי ספר".
זו אולי לא דרך שגרתית להזניק קריירת כתיבה מבטיחה, שכוללת שני ספרי ילדים מצליחים, עוד ספר ילדים בדרך וגם אחד למבוגרים, אבל חייה של עדי מעולם לא היו שגרתיים. היא גדלה בתל אביב בבית דתי-שמאלני, ועד היום מוצאת שהיא תמיד מפתיעה אנשים, "זה מראה לי עד כמה שמרנות היא מנת חלקם של כולם כמעט. טובי ההיפסטרים שעובדים לצידי מופתעים איך ייתכן שאני גם פמיניסטית שעוקבת אחרי בלוגים נידחים של סדרות טלויזיה שאיש מלבדם לא רואה, וגם אמא לשלושה שמתגוררת בסברביה. הקהילה הבורגנית דתית לאומית, מצידה, מופתעת איך ייתכן שאני גם פמיניסטית שמברכת על החלות בבית ומחזיקה בדעות פרוגרסיביות ולא שגרתיות בכל הקשור לחינוך, פוליטיקה ומסגרות דתיות - וגם הולכת לשיעור תלמוד קבוע ואומרת את תפילת קריאת שמע על המיטה כל לילה".
"מעצם היותי סיזיפוס של הצעצועים, אני זוכה להשראה"
ספרה הקודם של עדי, "מעשיה לנר ראשון", הפך מהר מאוד לרב מכר והבהיר לה שמבחינתה הגיעה הביתה. אביאל בסיל אייר להפליא את שני ספריה. "ילדג", שיוצא בהוצאת ידיעות ספרים, נכתב בשלהי הקיץ שעבר, כשייחלה רק לשקט תת ימי מבורך. בשני המקרים הגיבורה מתולתלת, ולא בכדי. "היא מתולתלת כמוני וכמו בנותי, שזוכות סוף סוף למודל ספרותי הולם, עם שיער כהה ועבה כיאה לילדות שגדלות כאן, תחת שמי ים התיכון". ההשראה, היא מספרת ובכך נוטעת תקווה, מגיעה דווקא מהיום יום, מהקדחתנות ההורית הזו, מהעבודה היומיומית. "מעצם היותי סיזיפוס של הצעצועים, אני זוכה להשראה. הכתיבה היא הנרניה הפרטית שלי. דלת סתרים שנפתחת מתחתית סל הכביסה האינסופית אל עולמות אחרים".
עדי מגיעה מבית עוטף בספרים. "למשפחה של סבתא שלי הייתה חנות ספרים בברלין, שנופצה בליל הבדולח", היא מספרת. "סבא של אמא שלי שהיה ראש עיריית ירושלים הראשון כתב ספרים, ואני זוכרת ספריה משתרעת בביתו שברחביה. לאבא של אבא שלי הייתה חנות ספרים בתל אביב בשנות השישים, עד שנהרג כשאבי היה בן 8. כשיש סביבך ספרים אתה קורא. זה כמו ילד שיש לו פירות וירקות במקרר.
אני לא נגד מסכים. אני חושבת שכמה מיצירות המופת האמנותיות היום נמצאות דווקא בטלוויזיה. ילדים יודעים לזהות איכות. אי אפשר לזייף בכתיבה לילדים. כצרכני תרבות אני מעדיפה שהם יראו את הנסיכה הקסומה למשל מאשר שיקראו ספר רע. לפני הרבה שנים חשבו שגם ספרים יוציאו ילדות וילדים לתרבות רעה, שאלה הבלים ומעשיות ובזבוז זמן. הכל עניין של מה אתה צורך. כמובן שבלי קשר, לטעמי, אין תחליף לחוויה הנקיה, נטולת הצורה המוכתבת מבחוץ של קריאת ספר. במיוחד עם קטנים".