בעידן האינסטגרם קל להתקנא באחרים, ורבים מרגישים שכל תמונה שהם מסמנים בלב היא גם קצת חץ שלוח בליבם שלהם, כרסום קטן בתמונה המשפחתית האמיתית, זו שנותרת מחוץ לפריים. כולם משחקים כמובן את אותו משחק, משתפים את הטוב ומצניעים את הרע, אבל סטפני הנרהן, אם אוסטרלית אמיצה, החליטה להכניס את העוקבים אל מאחורי הקלעים של האושר, העושר והיופי המשפחתי שהיא מציגה, והיא מעלה לא מעט נקודות למחשבה.
"אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אבל מהן המילים האלה?", היא שואלת בכתבה חושפנית מהקרביים, שבה היא פותחת הכל, "מהו ערכו של דבר מפולטר, ערוך, מעוצב? אני אספר לכם. התמונות המשפחתיות האחרונות שלנו התקבלו בשבחים רבים: איזה ילדים יפים! את מהממת! יש לך משפחה מושלמת! איש לא יכול היה לדעת שאני קוראת את התגובות עם גוש בגרון, מהמיטה שלי, שאותה סירבתי לעזוב, גם לא כדי לאכול. קשה להאמין שמאחורי הדלת הסגורה הייתי אישה על סף התמוטטות, שכבר שנים מתאמצת לקיים את אותה משפחה מושלמת.
"תמונה שווה רק את הסיפור שמאחוריה. איש לא ידע את הסיפור שלי. אישה, אם, אחות, חברה. חייכתי לכולם. הגעתי לכל מחויבויותיי והתנהגתי בהתאם. הלבשתי את ילדיי היטב. עשיתי כושר. יצאתי עם חברות, היה לי בעל עם עבודה טובה, בית יפה, חופשות מפנקות. זה מה שראו מבחוץ. קשרתי הכל בסרט. אבל הנה מה שבאמת התרחש מאחורי הגדר הלבנה שלנו.
View this post on Instagram
"נתחיל מבעלי - הוא גבר נאה ועובד קשה, מפרנס אותנו, מקריב עבורנו. לא תמיד יש לו הרבה מה לתרום לשיחה, מה שגורם לי לשתות, אבל אני מניחה שזה עובד בשבילנו, כי אני פטפטנית. הוא אתלט מקצועי לשעבר בשנות השלושים לחייו, ולעולם לא הייתם מנחשים שיש לו לב חלש. כן, בעלי חטף כבר שני התקפי לב. לפני שלוש שנים מצאתי אותו על רצפת חדר השינה שלנו, לא מגיב. אנחנו חיים במצב של פחד תמידי ומחכים להשתלה של לב שיחזיק מקסימום 20 שנה. רוצים עוד משהו כייפי? המצב הזה גנטי. לילדינו יש סיכוי של 50 אחוז לאותה הבעיה. אי אפשר לראות את זה בתמונה.
ונעבור לילדינו. בתי בת הארבע קוראת ברמה של כיתה ד', מדברת במשפטים מורכבים מגיל שנה וזוכרת כל סטטיסטיקה בעולם, כל פרט מסרט, סדרה, ספר או שיחה שניהלו לידה. סוכנויות דוגמנות מחפשות אותה, ובעוד שילדים אחרים מתקשים לדבר עם זרים, לה זה בא בקלות. היא מחבקת, אוהבת ואנרגטית. והיא גם אוטיסטית. אין דרך לקלוט את זה בתמונה.
View this post on Instagram
לבני בן השנתיים יש רגליים עצומות, קורדינציה מטורפת, הוא פיזי ויכול כנראה לבעוט כדור כל הדרך לעתיד של מלגות ספורט. הוא הילד הכי שמח שפגשתי, יפה, כל כך יפה, הגומה שלו משגעת אותי. הוא אוהב דונאטס, פארקים, משחקי הרכבה, וחושב שאחותו תלתה את הירח בעצמה. כמו אביו, הוא לא דברן, אבל כשהוא מדבר, הוא מלא כוונה. הלוואי שיכולתי לשכפל את האושר שלו. בני הוא קסם. וגם הוא אוטיסט. ולא, אי אפשר לראות את זה בתמונה.
"נשארתי רק אני. כל חיי אני מתחבאת. תמיד רציתי להשתלב, אבל זה גבה מחיר גבוה. לא ידעתי מי אני, וראיתי בעצמי זיקית. רוצים נערה מלאת חיים? קבלו. מחושבת וביישנית? מיד מגיעה. זו הייתה תכונה שימושית שקל לרצות בעזרתה את הסביבה, וגם גברים, ותכונה איומה אם את רוצה לנהל מערכות יחסים אמיתיות. מעט מאוד אנשים זכו לפגוש אותי מאחורי הרעלה. אני הילדה שאביה התעלל בה מינית מגיל שלוש, הילדה מהעיירה הקטנה שפיתחה דימיון והשתמשה בו כדי לברוח מהעולם. הנערה ששכבה עם מבוגרים ונוצלה מינית, האישה הצעירה שקיוותה למערכות יחסים, שאהבה עמוקות את כולם חוץ מאת עצמה. הפכתי לאחות כי שם הרגשתי בטוחה, אבל אז הוטרדתי בידי רופא. היה לי סרטן פעמיים, עברתי לעיר חדשה שבה לא הכרתי נפש חיה, התחתנתי, התברגנתי, ניסיתי להרות אבל עברתי שתי הפלות, הבאתי שני ילדים, מצאתי את בעלי על הרצפה, נכנסתי לסחרור של חרדות ודיכאות, ונוספו לזה שנאה לגופי ובטחון עצמי ירוד. מאוד זוהר, נכון?
View this post on Instagram
הרבה יופי משובץ בסיפור שלנו, אבל אותו כן אפשר לראות בתמונות. אותו לא התקשיתי לחלוק עם העולם. אלה הדברים האחרים שהסתרתי במשך המון זמן. ביום שבו בתי אובחנה באוטיזם פתחתי חשבון אינסטגרם פרטי רק לעצמי. השתמשתי בו כביומן אישי, העליתי שם דברים פחות יפים. היה בזה קתרזיס, וזה שינה את חיי, שיחרר אותי. כשהתגובות על תמונת המשפחה המושלמת שלי החלו לזרום, הרגשתי רע על החיים החצי אמיתיים שהצגתי, והחלטתי להפוך את היומן האישי שלי לפומבי. רעדתי כשלחצתי על הכפתור ושיניתי את הפרטיות. מהר מאוד ראיתי תגובות מרגיעות של נשים שכתבו 'גם אני'. ידעתי שהגעתי הביתה. סוף סוף הרגשתי שמקבלים אותי כפי שאני.
לכולנו יש דמות ציבורית ודמות פרטית, וזה בסדר. יש דברים שאנחנו חושפים לעולם ואחרים שנשארים קרובים. הבעיה נוצרת כשאין שום חפיפה בין הדמויות. כשמתחילים לנהל חיים כפולים ולהגיד או לפרסם דברים שלא מתכוונים, מרגישים, מאמינים בהם. אולי תשיגו המון לייקים, אבל מניסיוני, הנפש האנושית זקוקה ליותר מזה. אין דרך ליצור קשרים דרך פילטרים מושלמים ומילים מדודות. תאמינו לי. השחרור שלי לקח המון זמן, אבל הקלילות שאני חשה עכשיו גוברת על תחושת הזיוף שליוותה אותי קודם. האם יהיה מחיר לאמת שלי? אולי. יש כמה אנשים בחיי שהשתתקו לאחרונה ולקחו צעד אחורה. צריך לבחור אם להיות מושלמים ונערצים או אמיתיים ואהובים. אני בוחרת באהבה".