לאחיות יש קשר מיוחד, ויש אחיות שאפילו מרגישות שהמילה הזאת קטנה עליהן. הקרבה הזו, בדם, בלב ובנפש, היא מהדברים שעושים עליהם סרטים, כותבים שירים וגם כותבים ספרים. כשטליה, אחותה של נעמה אורבך, מעצבת ובעלת העסק והבלוג ״נעמה מגשימה מתנות״, במסגרתו היא מייצרת מתנות אישיות ייחודיות, עמדה להתחתן, נעמה ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות. זו יצרה מגזין בשם ׳אחותי׳ שחוגג את היחסים שלהן, עם כל הפריטים הנוסטלגיים, הזכרונות האבודים וההוויי הייחודי.
״אני מסתכלת על אחד הצילומים האהובים עלי של אחותי טליה ושלי״, כותבת אורבך, אמא לשני בנים מפרדס חנה, בפוסט שלה שעשה גלים מחממי לב בפייסבוק בימים האחרונים. ״נשיקת אסקימוסיות, אף-לאף, על סף התפוצצות מצחוק. פיסת זיכרון שמיד מציפה אצלי גל של זכרונות נוספים. ריח של דשא, מכנסי טריינינג משנות השמונים (כולל חותלות!), גלגלונים ועמידת ידיים על הקיר, הקראת סיפור לפני השינה במיטה שלי (אני המקריאה, היא המאזינה). משחקי קפיצה וגלגולים על הספה....שיחות שלפני השינה שנמתחות כמו חוט דק וזוהר מהמיטה שלי למיטה שלה. וגם מריבות...אני לא יכולה לתאר לעצמי את החיים שלי בלי אחותי. יש אנשים ביישוב שבו גדלנו שהתייחסו אלינו בילדוּת כמין ישות אחת וחיברו את השמות שלנו. נעמהוטליה. צמד חמד. בָּנוֹת שְׁתַּיִם.
״לאורך השנים הקשר השתנה, התפתח, העמיק״, היא ממשיכה לספר. ״נקודת השינוי הגדולה היתה דווקא כשלא גרנו באותה ארץ. דווקא המרחק הפיזי גרם להתקרבות גדולה מאוד ולשיחות קבועות, ארוכות ומקודשות, מלאות התייעצות, רכילויות, שיתוף, צחוקים וקרבה גדולה. בואו נגיד את זה ככה: ידעתי באופן מפורט ביותר את ההעדפות האופנתיות של כל אחת מבנות הכיתה שלה באוניברסיטה הטרנדית שבה למדה בלונדון. כשאחותי עמדה להתחתן ידעתי שמלבד מתנה לה ולבן זוגה, אני רוצה להכין משהו שהוא רק לה. רק לנו. לשתינו. משהו שיהיה סיכום של תקופה והתחלה של תקופה חדשה. שיאצור את כל הרגעים שחשוב לי שהיא תזכור לתמיד. באותה תקופה עבדתי כמעצבת גרפית ב"מסע אחר". עיצוב מגזינים העסיק ועניין אותי מאוד, והיה לי ברור שאני רוצה לעצב מגזין על אחותי. מגזין פרטי ואישי עליה ועלינו. אחותי ואני. כמעט כל רגע בעיצוב, בכתיבה ובעריכת המגזין היה עונג גדול. הקדשתי לפרויקט המון שעות של איסוף חומרים, כתיבה, סריקה וניסיונות עיצוב שונים. זה היה כזה כיף!״
התוכן של מגזין ״אחותי״ המעוצב לעילא, יעניין גם את מי שאינו טליה או נעמה, ובעיקר את אלה שנולדו בשנות השבעים והשמונים. ״עמודי הפנים חולקו בין כתבות ומדורים. הכתבות הוקדשו לאנשים חשובים בחיים של טליה״, אורבך מסבירה. "הפעלתי את כל החברות לכתיבת זיכרון קצר מטליה, וגיליתי עליה כמה וכמה דברים שלא ידעתי או שנשכחו עם השנים. הכי נהניתי לעצב ולכתוב את המדורים. הם חולקו לנושאים שונים שאפיינו את הילדות שלנו: המשחקים, האוספים, פריטים עיצוביים מאפיינים מהבית שבו גדלנו, הבגדים שלבשנו, מדור אופנה זה הרי מאסט, ואפילו שעשועונים. מדור ספרים כלל את ספרי הילדות שאהבנו במיוחד, התמונות שלנו מכורבלות עם ספרים באותה מיטה מעלות בי תחושת חמימות נהדרת. זה אחד הרגעים היחידים שבו הרגשתי ממש כמו "אחות גדולה", פשוט כי למדתי לקרוא לפניה. בגלל ההפרש הקטן בינינו, שנה וארבעה ימים – לא הזדמן לי להרגיש כך הרבה פעמים."
"הענקת המתנה, רגע לפני שטליה עוברת לשלב חדש בחייה, הייתה כיף אדיר", אורבך מודה. ״השארנו זמן מיוחד יום לפני החתונה, שבו ישבנו בחדר סגור, לבד, בלי הפרעות, וקראנו יחד כל מילה ומילה. טליה קראה ואני הצצתי מאחוריה לראות באיזה קטע היא. טליה הבינה כל ניואנס ובדיחה, העריכה והתרגשה מכל זיכרון וכמובן בכתה במקומות הנכונים – זה היה תענוג מיוחד במינו, שהפך בפני עצמו לזיכרון משותף ולמזכרת לתמיד.״ בסוף הפוסט המקסים, היא פונה ישירות לאחותה: ״אחותי המיוחדת והחד פעמית – הפוסט הזה מוקדש לך באהבה ענקית. אין כמוך בעולם כולו. תודה שאת כאן ושאת שלי.״
