במשך שנים ארוכות חנה גופרית (82) לא שיתפה אנשים בכך ששרדה את השואה. היא עלתה לישראל בגיל 13, במטרה לחיות חיים רגילים לכל דבר ולהשאיר את העבר מאחור. "אספתי את כל הזיכרונות שלי מהשואה לתוך קופסה ואת המפתח זרקתי לים", משחזרת חנה את השנים הראשונות בארץ, "בתוך תוכי ידעתי שאני מנצחת, ניצחתי את הרע שבאדם, אבל במשך שנים רבות לא סיפרתי שאני ניצולת שואה. כבר היו לי נכדים ועבדתי בתור אחות ראשית באגף לרפואה ציבורית בעיריית תל אביב, כשקיבלתי טלפון להמליץ על אחות שתלווה משלחת של תלמידים לפולין. הטלפון הזה עשה לי משהו, המגירה שבלב נפתחה וזה היה רגע של אמת".
את הרגע הזה אימצה חנה בשתי ידיה. שם במחנה טרבלינקה, כשהזוועות שהתרחשו על אדמת פולין לא נעלמו מפני השטח, חנה הבינה שהיא חיה כדי להנציח את הזיכרון. זיכרון על ילדה יהודייה שנולדה בעיירה ביאלה ראווסקה שבפולין. אותה אחת שעברה בזמן השואה ממסתור למסתור, מבור תפוחי אדמה של משפחה פולנית לשנתיים בדירתם של משפחת סקוברונק, חסידי אומות העולם. אותה ילדה שהמשיכה והתחזתה לפולנייה, וכך בניגוד לכל הסיכויים ניצלו חייה. למעשה, מתוך ארבעת אלפים תושבי העיירה, 35 מבוגרים ושני ילדים בלבד ניצלו. חנה היא אחת מתוך שניים.
הליווי של התלמידים למסע בפולין, הוביל את חנה לפעול למען הנצחת השואה. היא השתתפה באירוע הראשון של "זיכרון בסלון", ופועלת לילות כימים להפצה בארץ ובעולם של ספר הילדים האוטוביוגרפי שכתבה "רציתי לעוף כמו פרפר". "הספר נותן נקודת מבט של ילדה שמספרת, לא על מורדים ולא על דם שנשפך אלא על רסיסי ילדותי מהשואה", מתארת חנה את הספר שפונה לגיל הרך במטרה להנגיש את חשיבות הזיכרון לילדים. עשור מאז הסלון הראשון, וחנה השתתפה השבוע גם בסלון מיוחד בשיתוף ערוץ ניקולודיאון. היא פגשה קבוצה של 10 ילדים, ששמעו את סיפור ההישרדות ושיתפו את הצופים בחוויית המפגש.
>> לרשימת הסלונים המלאה של "זיכרון בסלון"
"כשעשינו את המצגת עם ניקולודיאון, ילד אחד שאל אותי איך אני מתייחסת לגרמנים עכשיו, מה אני מרגישה?", משתפת חנה בחוויה מהצד שלה, "אמרתי לו שאי אפשר לסלוח, אי אפשר לשכוח אבל אני? אני לא צריכה להעניש את עצמי פעמיים. אני לא מוכנה לחיות בכאוס הזה של החיים, אני רוצה לשתות מכוס החיים. אני לא צריכה להתחבק עם האנשים האלה, אבל כשילד מגרמניה כותב לי מכתב אני מכבד את זה מאוד. זאת הדרך להסביר מה קרה לנו ושאסור לחזור על דברים כאלה".
את מקבלת הרבה מכתבים מילדים שגרים בגרמניה?
"מכל העולם. את יודעת כמה אימיילים קיבלתי מאיטליה השנה? אין לך מושג. אבל הכי משמח אותי לקבל מכתבים מגרמניה, הם כותבים לי בדיוק מה שהילדים שלנו כותבים – שהם נורא מצטערים על מה שקרה, שדברים כאלה אסור לעשות. ואני חושבת שאולי ילד אחד בגרמניה שלמד את הספר בשיעורי דת שיש שם, יהיה ראש ממשלה ופתאום ייזכר מי הפרפרים".
ואיך מנגישים לאותו ילד סבל בלתי נתפס שכזה?
"איך מספרים את הסיפור של הנזל וגרטל? צריך לדעת איך לדבר, על מה לתת דגש – אני רוצה לנטוע את הזרע שיתעניינו בנושא. בהתחלה אני מספרת עליי, חנה גופרית, גרה בתל אביב, יש לי ילדים, נכדים ונינים ואני נולדתי בעיר קטנה ליד נהר. לתת להם הרגשה שאנחנו אנשים נורמליים, אבל המלחמה האיומה שפרצה שינתה את כל החיים שלי".
ואת רואה את ההבדל?
"כן, יש דור של ילדים שגדלו על 'רציתי לעוף כמו פרפר'. הם פותחים את הסלונים שלהם כי נתתי להם בסיס של הבנה, בסיס שהם רוצים לדעת עוד ולהיות חלק מעם שסבל כל כך על לא עוול בכפו".
אז מה המסר שלך?
"לניצולים הגיבורים שהתגברו על כל כך הרבה קשיים – כל עוד אתם חיים תשתו מכוס החיים, כי את החיים שלנו קיבלנו במתנה. לצעירים – תשגיחו על הנושא של השואה, תבינו איך המצב הזה נוצר, איך הדברים התרחשו, תזכרו שאין לנו מדינה אחרת. חבריי הצעירים, קחו את הדגל, תשמרו עליו, על דגל הזיכרון".
* הסלון עם חנה גופרית ישודר בערוץ טין ניק בערב יום השואה בשעה 18:00, ולמחרת בשעה 19:00