יש הרבה אנשים בעולם שראויים להדליק משואה בטקס יום העצמאות מול עם שלם הנושא אליהם מבט גאה: סופרים ישראליים, מייסדי עמותות הומניות, מנהלי מחלקות בבתי חולים, נציגי קהילות יהודיות מהתפוצות, גיבורי קרבות וסבתות.
סבתי ז"ל היתה סבתא נדירה, מצויידת במכשיר שמיעה ומשקפיים, לב רחב מאין כמוהו ואישיות משעשעת של ילדה שובבה בת 11 הכלואה בגוף מבוגר. סבתא שכיתתה רגליה כל שישי לדוכן של הממתקים בסוף שוק הכרמל, כדי לפנק כל נכד בשקית נייר חומה עם דובונים ונחשים מגומי ולצידה שקית במבה קטנה עם הדפס אותנטי של שנות התשעים. כשהגיעה הביתה היתה מחביאה בחשאי את השקיות בתנור ששבק חיים בערך בשנה שנולדתי ותפקד כארון מסתור, ואם התמזל מזלנו ובאותה שבת אחד הנכדים החסיר ביקור, אז זכינו בתוספת מפנקת של עששת - בשקית שלו.
שבת. נוסעים לסבתא במיצובישי השחורה, אבי מחפש חניה ברחוב תל אביבי מאותגר מרחבים פנויים, ראשה של סבתא מבצבץ כמו ראש צב מהמרפסת וחיוך רחב מתנוסס על פניה. תל אביב של שנות התשעים. דירות בדמי מפתח שעתידות להפוך ליהלומי נדל"ן ממש בעוד כמה שנים.
אנחנו עולים בחדר המדרגות החשוך וריח הג'חנון משתלט על תודעתנו ונבלע בקירות הבטון. קומה שלישית, דפיקה על הדלת, סבא גורר את כפכפיו החומים וניגש לפתוח את הדלת עם חיוך מרוצה של "כמה טוב שבאתם". סבתא ממהרת ומתרוצצת לה במטבח הקלסטרופובי, קולפת ביצים חומות בטמפרטורת 50 מעלות במהירות של שיאן גינס תימני, שולפת ג'חנונים שזופים מסיר אלומיניום תשוש בזריזות של קוסם מנוסה בווגאס, נשיקה, חיבוק גדול וקדימה לאכול.
בביס האחרון שלי כשחתיכת הג'חנון האחרונה עוד מחפשת את דרכה אל קיבתי, סבתא כבר היתה זורקת מבט ומסמנת שהפינוק הבא בדרך, מסז' ארומתרפי תימני על קיבה מלאה. זו היתה סבתי, ואת רוחב ליבה העצום הורישה באהבה לאמי היקרה, אמא מדהימה שלימים הפכה לסבתא בכל רמ"ח איבריה, סבתא מכף רגל ועד ראש, סבתא שכמעט בכל יום שישי חולקת מיטה עם בתי הבכורה, שבועטת בה במהלך הלילה כמו שחקן כדורגל בליגת העל ולא מרשה לה בטעות לישון במיטה עם סבא. סבתא שמשחקת מחבואים בסלון ומתחבאת בנחישות ובדממה בתוך אוהל כדורים צבעוני, סבתא בת שישים ושלוש שמרימה את בתי על הכתפיים ורוקדת בקלילות של איילה לצלילי סטטיק ובן אל. סבתא שמשחקת ב"מורה ותלמידה" ומקבלת מבתי ריתוק לסלון עד השעות הקטנות של הלילה, סבתא ששומרת על ילדיי יותר מחייל קרבי בטירונות השומר על המוצב, סבתא שהחליפה יותר טיטולים ושטפה יותר ישבנים מאחות בתינוקיה.
יום שישי בצהריים, היום הכי לח בשנה, ניחוח שניצלים מציף את בית הוריי. בעודי ממתינה למנת השף, ניחוח נוסף מטיטולו של בני הצטרף לחלל החדר ומהל את ארומת השניצלים בזילוף של תוצרת גוף חריפה, הרי אין כמו טיטול תוסס לפני שניצלים חמים. אני ניגשת למלא אמבטיה מהירה לקטן, מורידה מגופו את הטיטול הרעיל, הוא מביט אליי משועשע, זורק חתיכת אפרשזיף שנעלמה מעיניי אל עבר המים החמימים ויוצר סטארט אפ גאוני של מי אמבטיה בטעמים.
בעודי מקלחת אותו בזריזות ומפנטזת על הקריספיות של השניצלים, ידו הקטנה מושכת בחוזקה בשיערי כאילו רצה להעיר אותי מהחלום ולהחזירני למציאות חדר האמבטיה. אני משחררת את אחיזתו, נוזפת קלות, מנגבת את גופו הקטנטן, מחתלת, מלבישה ועוברת למלאכת סירוק השיער של העולל המלווה בצעדי רדיפה בגב כפוף, המפרקים לי עוד חלק בגב התחתון. אני מתיישרת בעדינות כדי לחבר חזרה את כל החוליות וצועדת אל עבר השניצלים המיוחלים.
אין כמו השניצלים של אמא. עונג של שישי. אני מסיימת לאכול ומבחינה שטמפרטורת גופה של בתי זהה לטמפרטורת השמן שבמחבת וכנראה שנחת לא תהיה בשבת. למרות היותה קודחת מחום ותשושת מראה כמו גמל בסהרה, היא מביטה אליי בעיניים עייפות ועפעפיים עצלים ומזכירה לי שזה יום שישי והיא ישנה אצל סבתא. מבטי מצטלב עם מבטה של אמי וכל ניסיון מצידי לשנות את הידוע מראש יורד לטמיון. אמי מחייכת לעצמה, אני מציידת את בתי בנורופן נוזלי, מנשקת, מחבקת ורגע לפני שאני הולכת הביתה ומשאירה את בתי לישון אצל סבתא, אני נכנסת לחדר הוריי ומניחה רטייה לפה על הכרית של אמי. כי להתמודד עם ילדה חולה אני עוד יכולה, אבל אוי ואבוי לי אם היא תדביק את סבתא.
הקטע לקוח מתוך הספר "רק רוצה לישון" של ליהי נזרי