במשך שנים רבות, מירה פרידמן לא דיברה עם אף אחד על מה שעבר עליה ועל משפחתה בזמן מלחמת העולם השנייה. הפעם הראשונה שהשתיקה נסדקה הייתה ב-2005, כשהגיעה לספר את סיפורה בכיתת נכדיה. "אני נציגה של קולם האבוד של הילדים מגיל לידה ועד גיל שש, שחוו חוויות קשות ולא היו מסוגלים אפילו להבין מה קורה להם או לבטא את הדברים", היא מספרת.
השנה תכננה מירה להשתתף בפעם הראשונה במיזם זיכרון בסלון. לאור משבר הקורונה, השיק מיזם "זיכרון לסלון" אתר אינטרנט מותאם, שמציע מגוון דרכים להמשיך את המסורת ולקיים מפגשים דיגיטליים ומשפחתיים באמצעות Zoom.
"כל דרך לזכור או להנציח היא חשובה מאין כמותה", היא אומרת. עכשיו אני בשלה לזה. אני מצדיעה להם, כי מתאפשר לנו לקיים את הצו של 'והגדת לבנך' ולהנחיל את הדברים לדור הבא. אני מניחה שזה הולך להיות שונה כי כשאתה נמצא יחד עם אנשים והקשר הוא בלתי אמצעי, זה שונה מאשר דרך מצלמות, אבל בסופו של יום אפשר להעביר את המסר באמצעים שונים", היא אומרת.
שלושה ניסים
מירה פרידמן חמו נולדה ב-1940 בנוביסד, אז תחת שלטון אוסטרו-הונגריה ויוגוסלביה, לשני הורים פסיכולוגים, ד"ר עליזה פרידמן וד"ר ארנסט פרידמן, שניהלו פנימייה לילדים עם צרכים מיוחדים. בנוביסד דיברו באותה תקופה בשלוש שפות: סרבית, הונגרית וגרמנית – ובזכות עובדה זו יינצלו בהמשך חייה של מירה ואימה.
כשההונגרים פלשו לנוביסד באוקטובר 1942, הם טבחו 800 מיהודי המקום. רק בודדים מהם הצליחו לשרוד. "אבי נלקח מיד לעבודות כפייה, על גבול אוקראינה. אימא שלי עזבה את הכול וברחה, והגיעה לבודפשט, שם היו לנו קרובי משפחה. כל חמש שנות חיי הראשונות עברו בבריחה ומסתור". לדברי מירה, לאימה היו מספר הזדמנויות בהן יכלה לברוח, אך היא סירבה וחיכתה לבעלה שיחזור.
לאחר חילופי השלטון בבודפשט, העבירו את היהודים לגטאות והובילו את רובם לטבח. "אחד הסיפורים שסיפרו לי ואני לא יודעת כמה אמת יש מאחוריו, היה שהנאצים עברו על הגטו כדי להוציא יהודים. בזכות העובדה שדיברנו גרמנית שוטפת, דיברתי איתם כשהם הגיעו אלינו וחייכתי אליהם. שתינו היינו בלונדיניות. הם שיחקו איתי לכמה דקות ויצאו. נראנו להם 'כשרות'. הסתבר שחיוך של ילדה יכול היה להמיס גם את ליבם של הנאצים".
לאורך אותן השנים בבודפשט, מירה לא ידעה אם אביה חי או מת. "חוויות הילדות שלי היו כאובדן של אבא, סבא וסבתא ושתי האחיות של אימא שלי, שנרצחו באושוויץ, בנוסף לאח הצעיר של אבא שלי, האחות שלו והנכדה. כל הפנים המוכרות נעלמות ומשאירות אותך תלוש ומנותק".
הנס הבא קרה כשאביה ואחיו הגיעו לבודפשט ומצאו את מירה ואימה, בתקופה בה כמעט ואי אפשר היה לצאת מבודפשט. במקביל, דוד רחוק בשם אמיר הופנר, שהיה איש תקשורת, ויצחק ברמן שהיה יו"ר הכנסת התשיעית ושר האנרגיה, הצטרפו למודיעין הבריטי באיסטנבול, שם הקימו תת יחידה מחתרתית ששלחה רכבות מאירופה לפלשתינה. הם הצליחו להעלות את משפחתה של מירה לרכבת כזו מבודפשט, שהגיעה לראש הנקרה דרך הבלקן, איסטנבול ולבנון. במשך שבועות ארוכים הם נסעו בדוחק ובתנאים קשים עד שהגיעו לארץ ישראל. לימים גילתה מירה כי זו הייתה הרכבת האחרונה שיצאה מבודפשט.
"לאורך הרכבת היה נחל קטן עם מים מעופשים ומעברו אוהלים", משחזרת מירה את אחד מזכרונותיה הראשונים. "ילדים קטנים עם בגדים קרועים צעקו שנזרוק להם לחם. ההורים שלי זרקו להם לחמניות. מבין הילדים ראיתי ילדה עם עיניים בוערות שביקשה ממני לזרוק לה את הלחמניה, התרגשתי וזרקתי אותה אך הלחמניה נפלה למים, והתחלתי לבכות כי מאוד רציתי שהלחמניה תגיע אליה. הילדה נכנסה למים המעופשים, ולקחה משם את הלחמניה הרטובה".
בפלשתינה לא רק שלא היה לחם, לא היה כמעט שום דבר אחר. הוריה, שהיו מעל גיל 40, איבדו לא רק את משפחתם אלא גם כמעט את כל רכושם. הם הגיעו לשממה ללא שפה, וללא מקצוע נדרש. בארץ שבקושי הייתה בה עבודה בסלילת כבישים, וודאי שלא היה צורך בפסיכולוגים. אביה של מירה עבד כפקיד במנדט הבריטי ואימה גיהצה. מירה שלמדה בריאלי בחיפה, החלה כבר בגיל 10 לעבוד בניקוי בתים. בגיל 12 הדריכה בצופים, ומהר מאוד החלה לבנות קורסים ולהקים קייטנות שחייה לקבוצות קטנות. "היה לי חשוב לטפל בילדים קטנים כי לא היו לי אחים ואחיות".
"הניצחון שלי הוא המשפחה שהקמתי"
הדאגה לילדים והצורך להקנות להם חינוך מיטבי הפכו לקריירה המקצועית של מירה. במשך 30 שנה הייתה מחנכת ומנהלת "אוהל שם" ברמת גן ועירוני א' בתל אביב, והייתה גם מרצה לחינוך באוניברסיטת תל אביב.
לאברהם חמו, שחקן ומאמן לשעבר בנחברת ישראל בכדורסל וקצין משטרה שעסק בתחום מניעת צריכת סמים ואלכוהול בקרב צעירים, היא נשואה כבר יותר מ-60 שנה. לשניים שלושה ילדים, אחת מהן היא ד"ר מיכל חמו לוטם, מייסדת ארגון בטרם לבטיחות ילדים, ומייסדת המכון למנהיגות וממשל בג'וינט ישראל. לאורך השנים, בני הזוג שיתפו פעולה בתחום הפסיכולוגיה החינוכית ואף כתבו ספרים רבים בנושא.
בשנת 1986 הם הקימו את המכון לחינוך מפעיל ומונע, שבמסגרתו פותחו תוכניות לימוד בתחום מניעת אלימות והתנהגויות סיכון, מיומנויות להתמודדות ושיפור דרכי הלמידה. התוכניות הופעלו בלמעלה מאלף בתי ספר בישראל. מאוחר יותר הקימו השניים גם את עמותת עתיד בטוח, הפועלת למניעת אלימות ושימוש בסמים ואלכוהול בקרב ילדים ונוער.
פעילותה הציבורית הענפה הובילה אותה לייצג בשנת 1995 את ישראל במסגרת ועדת האו"ם למניעת פשיעה אורבנית בקהיר, ולהיות האישה הראשונה שנבחרה לנשיאת המועדון המסחרי והתעשייתי.
כשבועיים לפני הסגר זכתה מירה פרידמן חמו לקבל את אות יקירת העיר רמת גן. "הנתינה והפן הקהילתי, הם ערכים מהותיים לי, והבאתי אותם לכל תפקיד ששימשתי בו. כמי שהייתה בילדות קורבן לאלימות הקשה בהיסטוריה ולמנהיגות המטורפת ביותר, חיפשתי משהו שיבנה מנהיגות אחרת, ימנע את האלימות ויעזור לבנות עתיד בטוח וטוב יותר, עתיד שיש בו יותר סובלנות ושיח חיובי ומכבד.
"כשאני רואה את היוזמות של המנהיגים הצעירים של עתיד בטוח, אני יודעת שתמיד יש תקווה ואפשר להיות כמו עוף החול שקם מהאפר ובורא את עצמו מחדש. הניצחון שלי הוא המשפחה שהקמתי והעשייה שזכיתי לעשות, תמיד יש תקווה", היא אומרת. "ככל ששורשי העץ יהיו עמוקים יותר כך גם צמרתו תהיה גבוהה יותר. כולנו כחברה שואפים להמריא ולפרוח, אך אנחנו לא נוכל להתעלם מהשורשים שלנו או לגדוע אותם. ממקום של ידיעה, אם נשמור על העוצמה הפנימית שלנו תמיד יש תקווה, ואם נשמור על החירות הפנימית שלנו, שום כלא חיצוני, לא הקורונה ולא הצורר הנאצי, לא יוכל לנו. מי ששרד את השואה, לוקח בפרופורציה גם את הקורונה".