נדמה שהאדם, מאז שנולד ועד יום מותו, רק מחפש את המתכון לאושר, ולהשגת הדברים שיביאו אותו לשם. בין אם מה שעומד בינו לבין האושר הוא מוצץ, אח חדש, צעצוע נחשק, שמלת קוטור, בן זוג לחיים, בריאות, כמה קילוגרמים מיותרים, כסף או הצלחה, כמעט תמיד יוכל האדם להצביע על החתיכה החסרה. גילי אדלר ומירית הר-לב, אמהות, חברות ובעלות סטודיו לצילום מתל אביב, החליטו לקחת את החתיכה הזאת ולרוץ איתה. לפרוייקט המרתק והמקסים שהן יוצרות בשנה וחצי האחרונות קוראים ׳חתיכת האושר שלי׳, והוא קורא לאנשים בכל הגילאים לכתוב בגיר על לוח את הדבר שמפריד ביניהם לבין האושר. כמה פשוט, ככה מוצלח.
״הכרנו לפני חמש שנים במסגרת קורס של נשים מצלמות״, השתיים מספרות. ״כל אחת עסקה בצילום מאז שאנחנו זוכרות את עצמנו אבל אף אחת לא שמה את זה בפרונט. גילי עסקה בעריכת סרטים ומירית ברפואה סינית וגרפיקה. המפגש שלנו עם הצילום, שתמיד היה ברקע, ואחת עם השניה, הרגיש לנו בפעם הראשונה ממש מדוייק. קלטנו שנקודת החוזק שלנו היא לאפשר לאנשים להרגיש נוח עם עצמם, להיות אמיתיים ולהיפתח. האושר היה נושא שתמיד העסיק אותנו ולאחר שמצאנו את השקט שלנו, ניסינו להבין איפה אנשים אחרים נמצאים בתהליך הזה. מהשיחות האלה נולד פרויקט "my piece of happiness".
הפרוייקט, אחריו אפשר לעקוב גם באינסטגרם, הוא פסיפס אנושי רחב רב גילאי, מופיעים בו בני 4-91 מתרבויות רבות והוא מציג שוב ושוב את אותן שאלות בנוגע לאושר. ״העמדנו אנשים לצילום פורטרט כשבידם לוח עם התשובה לשאלה: מה חסר לך היום בחיים כדי להיות מאושר?״ השתיים מסבירות את התהליך. ״רצינו להביא את האדם הניצב מולנו לדייק את מה שהוא מייחל לעצמו בכדי להיות מאושר. צירפנו תמונת פרופיל לפורטרט עם הלוח, כך שלמעשה המצולם מתבונן על עצמו מחזיק את הלוח. הצרוף של שתי התמונות האלה יחד מייצר תיעוד של רגע. רגע בו האדם מתבונן על עצמו. עכשיו השאלה, מה יבחר לעשות עם זה. עם הזמן הוספנו עוד שאלה: איך אתה מביא אושר לחיים שלך? כדי לתת השראה לנו ולאחרים באילו דרכים אנשים מביאים אושר לחיים. לבסוף ביקשנו שיציירו על הלוח איך האושר שלהם נראה, מתוך ידיעה שלשבת ולצייר בגיר על הלוח, מחבר אותנו למקום הילדי שבנו, שהוא הכי קרוב למהות הבסיסית של האושר״.
העבודה מול ילדים גם היא היתה חלק מעניין מהפסיפס. ״באופן מפתיע גילינו שילדים מבטאים את עצמם בדיוק כמו המבוגרים״, אומרות גילי ומירית, ״הם ממש אנשים קטנים. כמו המבוגרים, יש כאלה שמה שחסר להם הוא משהו חומרי ויש כאלה שמה שחסר להם הוא משהו רגשי או חברתי. זה נכון שילדים פחות מעמיסים סיפורים ופרשנויות על התשובות שלהם, בעוד הרבה מבוגרים נוטים לשתף אותנו בכל תהליך החשיבה וההתלבטויות שהביאו אותם לתשובה הזו".
בינתיים גילי ומירית לא מתכוונות לעצור, והמצלמה המכוונת שלהן תמשיך לתעד את הדרך אל האושר ככל שיתאפשר להן. ״במהלך השנה וחצי האחרונות גילינו שהתהליך הוא זה שנותן לנו את הדרייב להמשך״, הן אומרות. "יצאנו לפרויקט הזה מתוך תשוקה אמיתית לאנשים. להכיר איך נראה האושר שלהם. מה חסר להם בחיים כדי להיות מאושרים ומה הם עושים כדי להביא אושר לחיים שלהם. גילינו שהרגע הזה בו אנחנו עוצרים ומדברים על האושר הוא מתנה גדולה. לא פעם אנשים הודו לנו על עצם השאלה. הרבה אנשים מוצאים את עצמם מאותגרים לתמצת את התשובה כך שתכנס ללוח. ואז מתחילים לעשות סדר עדיפויות. מה חסר לי עכשיו, היום. זהו רגע של גילוי ודיוק. רגע של השראה עצומה. אנחנו מקוות לגעת בכמה שיותר אנשים בכל העולם, ושייגעו בנו״.
>> הסוד להצלחה: כך תשיגו מה שתרצו מהילדים בלי מאבקים מיותרים