היום לראשונה נתקלתי בפוסטים של ד"ר הגר צמרת. לא ברור לי איך לא הכרתי אותה עד היום, זה ממש כשל מבחינתי. הגר כותבת: "גירושין זוהי החלטה פוגענית שחותרת ישירות תחת רווחתם של הילדים. למעט במקרים מועטים שבהם אחד מבני הזוג מתעלל בצורה המוגדרת בחוק הפלילי, או אז הרחקת הילדים ממנו היא לטובתם באופן מוחלט, בכל שאר המקרים הרחקת הילדים מאחד ההורים היא רעה עבורם". כילדה להורים גרושים ואחת שקוראת את המחקרים בנושא, ומרגישה שכל אחד מהם נכתב עליה, וגם כמטפלת שפוגשת הורים וילדים, אני מסכימה עם הגר.
הפוסט של הגר עורר מאות תגובות והמון אמוציות בקרב הורים (נשואים וגרושים כאחד), אשר התקשו לקבל את הנתונים הסטטיסטיים והגיבו תמיד בשאלה: אבל אולי היה להם רע יותר בבית עם הורים ששונאים אחד את השני? נכון, ילדים משלמים מחירים נפשיים עצומים גם על חיים כאלה, אבל אם ניקח הורים ששונאים אחד את השנייה לפני וממשיכים לשנוא אחד את השנייה גם אחרי הפרידה, עבור הילדים זו כבר לא רק ההתמודדות עם מערכת היחסים של ההורים בתוך הבית, תוסיפו לזה את ההתמודדות עם מעברים בין בתים, קונפליקט נאמנויות בו הם צריכים לבחור בין אבא לאמא, חגים שהופכים להיות סיוט, הורים לא מתפקדים, ירידה ברמת החיים ועם תחושה שהביטחון שהיה להם, הקרקע הבטוחה, נשמטה להם מתחת לרגליים.
המציאות מראה שגם הורים שבחרו להתגרש והתגרשו יפה, עדיין נמצאים במשבר גדול ולוקח להם לפחות שנה, אם לא יותר, להתמודד ולהסתגל למצב. אתם בטח חושבים שהוריי התגרשו במלחמה מכוערת, אבל לא, הורי התגרשו הכי יפה שאפשר: ללא בתי משפט, הם בקשר רציף לאורך השנים והיינו מצפים שאהיה בסדר, שזה לא ייפגע בי, אבל המציאות היא אחרת. הגר מדברת על מספרים וסטטיסטיקות שאני חלק מהם, אבל אני מדברת אתכם על הנשמה של הילדים שלכם. הנשמה הפצועה שלהם שייקח עוד שנים רבות לרפא, בדיוק כמו שלי לקח שנים לאחות את השברים. וכן, יחסית לסטטיסטיקות יצאתי אחלה, אבל זה היה כרוך בהרבה עבודה פנימית שעדין לא הסתיימה וכנראה לא תסתיים לעולם.
לצערי, הפחד הגדול ביותר שלי, כילדה להורים גרושים - קרה וגם הבן שלי, בדיוק כמוני, נאלץ להתגורר בשני בתים. גם פה הסטטיסטיקה הייתה לרעתי, כי ילדים להורים גרושים סטטיסטית מתגרשים יותר. זה כישלון עצום, כי החיים בשני בתים יכולים להיות טובים והוא, הילד שלי שיהיה בריא, לא מתלונן בכלל. אבל זה לא החיים שייחלתי לו, הבחירה להיפרד אף פעם לא קלה וכולנו רוצים לממש את עצמנו בזוגיות מיטיבה.
הפתרון: תקשורת מקרבת
המחיר הרגשי שילדים נאלצים לשלם בעקבות הגירושים הוא עצום. בכל תחום בחייהם, ישנן משפחות שהצליחו למזער נזקים ובאמת לקיים דיאלוג הורי מכבד, אבל לצערי הן המיעוט. כל ההורים מבקשים את טובתם של ילדיהם, המושג "טובת הילדים" שכולנו משתמשים בו כל כך הרבה. אבל בתכלס – מה זה אומר ומי פועל לטובת הילדים? ההורה ששולח את הילד שלו ללא נעליים להורה השני כי הוא לא מחזיר לו אותם? (ומה זה משנה שהילד ילך יחף), ההורה שלא נותן לילד שלו להיכנס הביתה כי ההורה השני הקדים בחצי שעה והזמן הפרטי שלו קדוש? בכל החלטה שנעשית, תשאלו את עצמכם האם זו טובתי או טובת הילד שלי? הרבה מההחלטות נעשות לטובתנו בלבד, רבים מהילדים שהוריהם התגרשו הופכים להיות שקופים, אף אחד לא רואה את הצרכים שלהם, לא שואל לרצונם, הורים לא מבינים כמה קשה להם רגשית ואיך במקום להיות ילדים ולהשקיע בלימודים ובחברים, הם משקיעים את כל האנרגיה שלהם בהתמודדות עם המשבר, הם מתבגרים באחת והילדות שלהם נלקחת מהם.
הייתי מצליחה להבין את פתרון הגירושים אם באמת היה לנו ולילדינו טוב יותר אחריהם, אבל בפועל, המציאות הפוכה. המצב הכלכלי שלנו גרוע יותר, כי לנהל שני בתים עולה הרבה יותר מלנהל בית אחד. התקשורת שלא הייתה לפני הגירושים נשארת כפי שהיא ואף מסלימה לאחר הגירושים. אנחנו נפגעים ופוגעים חזרה, כי זה הטבע האנושי ואז הצד השני פוגע חזק יותר וכך מעגל הפגיעות מתעצם ונמשך עוד ועוד. אנחנו מנתקים קשר עם ההורה השני, כי אנחנו לא יכולים לשאת את הקשר איתו וזו בכלל אופציה נוראית לילדים כי אז הם הופכים להיות השליחים שלנו בעברת מסרים. הייתי יכולה להבין את הגירושים אם הורים היו עושים הכל, אבל הכל, כדי להציל את הזוגיות שלהם ורק במידה והם לא מצליחים להציל אותה - הם מתגרשים ועושים הכל, אבל הכל כדי להיפרד יפה, שזה אומר שמים את האגו בצד, לפנות לגישור והדרכת הורים או טיפול ולהתנהל מתוך מחשבה כנה ואמיתית על מה תהיה טובת הילדים ולא לפעול מתוך הלב השבור שלהם.
גירושים הם לא האופציה הטובה ביותר עבור הילדים, אבל אם כבר בחרתם בה, הפתרון הטוב ביותר למזעור הנזקים הוא תקשורת מקרבת. הסכמה לשים את האגו בצד, את פעולות הנקם, לקחת אחריות הורית ולהשקיע את מלא האנרגיה במשאבים לפתרון הבעיה ולא בקונפליקט עצמו. במקום לדבר ב"אני" ו"אתה" לדבר ב"אנחנו", כי אנחנו ההורים של הילדים האלה לנצח ושנינו רוצים שיהיה להם טוב בעתיד. החלום המשותף שלנו הוא שהם יהיו מאושרים. אז מה אתם מוכנים לעשות בשביל זה?
הכותבת היא מטפלת באמנות (M.A), מטפלת בהורים וילדים לפני, אחרי ותוך כדי תהליך הפרידה.