101 חטופות וחטופים נמצאים כבר 334 ימים בשבי חמאס ברצועת עזה, בהם שגיא דקל חן שנחטף בשבת השחורה מביתו שבקיבוץ ניר עוז. מספר שבועות אחרי חטיפתו הפך שגיא לאב לשלוש, כשרעייתו אביטל ילדה את בתם השלישית. השבוע חזרו הבנות למסגרות החינוכיות, בזמן שאבא שלהן נמצא רחוק מהן, בשבי.

"אלה ימים קשים מאוד, כמעט ואין לי אוויר", תיארה אביטל הבוקר, "אני מנסה להמשיך להתנהל כי יש פה שלוש בנות שנכנסו למסגרת. בר עלתה לכיתה ב', גלי הלכה לגן חדש ושחר נכנסה למסגרת חדשה. עוד רגע היא בת תשעה חודשים. אני צריכה לנוע בין הקושי המשוגע והלא נורמלי הזה שאני חווה, לבין להיות אמא לבנות שלי ולתפקד עבורן. זה מטלטל, לא פשוט".

"כל תאריך הופך להיות עם משמעות. ביום שבת עבר עליי ערב קשה. חשבתי, איך אני קמה מחר בבוקר ושולחת את הבנות שלי בלי ששגיא נמצא, בלי שהוא מלווה את הילדה שלו לבית הספר? כשקמתי ב-1 בספטמבר, פתחתי את החדשות וקיבלתי את הבשורה האיומה על החטופים, הרגשתי פתאום שאין לי לגיטימציה להרגיש את מה שאני חווה. הרגש עבר למשהו אחר. זאת המדינה שלנו, בזה אנחנו חיים, בסיוט המתמשך הזה שפשוט לא רוצה להיגמר, שאף אחד לא רוצה לעצור אותו. בדבר הזה אני חיה".

עד כמה הילדים הרגישו שאת מעורערת בבוקר הזה?
"הבנות שלי חוו את ה-7 באוקטובר ומאותו היום החלטתי שהן לא יסבלו יותר, שלא יהיה להן קשה, שלא אתן להן להיות בקושי. על אף הקושי שהן נמצאות בו, לא אעמיס עליהן כי הן לא יכולות. קמתי בבוקר ה-1 בספטמבר ותפקדתי יותר מ-100%. רציתי שהן לא יחושו בזה. הלבשתי את הילדה שלי עם חולצה צהובה לבית הספר, בשביל אבא שלה שנמצא בעזה ועדיין לא חזר הביתה. כמה זה קשה, רק ללבוש את החולצה הזאת. מה הילדה שלי חווה כשהיא צריכה ללבוש את החולצה, כשיודעת עבור מי החולצה הזאת? זה לא נורמלי, זה לא מצב הגיוני במדינת ישראל".

עד כמה הן מדברות על אבא?
"כל הזמן. איך אפשר שלא? זה הכי מורגש שיש, בכל רגע ביום. בר הולכת לחוגים חדשים. אלה רגעים שרוצים את אמא ואבא. כשמגיעים בבוקר לבית הספר או כשמסיימים את הגן בסוף היום, רוצים שאמא ואבא יהיו נוכחים באירוע הזה. שאבא יבוא לאסוף מהגן. שגיא לא נמצא ברגעים האלה ואי אפשר להתעלם מזה. לא מתרגלים לזה. זה נהיה יותר ויותר קשה. הילדה שלי שואלת, 'למה לא מביאים אותו? אמרת שהצבא חזק, שעושים הכל בשבילו'. היום קשה לי יותר להגיד לה את הדבר הזה, את מה שאמרתי לה בחודשים הראשונים".

מדברים על זה שהעסקה מתרחקת.
"אין לי אפילו מילה לתאר מה אני חווה וחשה ברגעים האלה. השכל הישר לא יכול להבין את הדבר הזה. מדינת ישראל החזקה, זאת שרוצה להגן על אזרחיה, זו שיש לה ביטחון, שאף אחד לא יכול עליה, אומרת שלא תתפשר. אני לא רואה בזה חוזק או ביטחון. אני מרגישה שזו חולשה, היעדר חוזק. 11 חודשים לא מצליחים להחזיר אזרחים למדינה שלהם. זו חולשה נוראית. צריך לשלם מחירים קשים. גם אני סובלת, גם אני שילמתי מחיר קשה ב-7 באוקטובר. מגיע לי שהבעל שלי יחזור הביתה. אני רוצה להגיד לאזרחי מדינת ישראל שאם לא מוכנים להחזיר את החטופים בתמורה לתנאים מסוימים, אני הייתי חוששת מהמצב הזה. מה עתידנו כאן מבחינה ביטחונית? מבטיחים הבטחות שלא בטוחה שהן יתקיימו או יתממשו. זה לא סיפור החטופים, אלא הרבה יותר מזה. אני מודאגת מאוד מהמצב הזה".

יש בך עוד תקווה שתהיה בקרוב עסקה?
"אני לא יודעת. אני מחכה ומחכה וההמתנה הזאת קשה. כשהיום שלך נגמר בלי בשורה מסוימת, אז זה יום טוב. ככה זה החיים שלי. זה לא שאני מאבדת אופטימיות, הרי בסוף תהיה עסקה, שיהיה ברור לכולם. החטופים יחזרו, שלא נתבלבל. לא נאפשר מצב שהחטופים יישארו שם. זו המתנה נוראית, אני פותחת את היום ואין לי מושג איך אני מסיימת אותו".

את מדמיינת מה עובר על שגיא בשבי?
"מאז ששגיא נחטף אני נפגשת איתו בחלומות. כשאני עוצמת את העיניים ונרדמת, אלה הרגעים שאני נפגשת איתו. אנחנו מנהלים דו-שיח, מדברים. לפעמים שגיא אומר שהוא לא יכול לחזור, לפעמים הוא פתאום חוזר. לפעמים הוא מפתיע אותי. כל עוד אני קמה בבוקר, מתפקדת, חזקה ועומדת בזה, אז כנראה שגם שגיא. שנינו יודעים שיש עוד עתיד לפנינו. האהבה שלנו תחזור להיות מה שהיא הייתה. זה מה שעומד לנגד שנינו. הבאנו לעולם שלוש בנות, הן צריכות גם את אמא וגם את אבא. זה מה שעומד לנגד עיניי".

מה אות החיים האחרון שקיבלת ממנו?
"מהחטופים שחזרו, בסוף נובמבר-תחילת דצמבר. הם ראו אותו שם, במנהרה, והוא היה חי. שגיא חי".