"בסגר הראשון בדיוק סיימתי את שנת האבל הקשה על אבי, כשהתבשרתי שאני יוצאת לחופשה מהעבודה, ושאני בעצם לא חיונית", מספרת כרמית הובר (42) מנהריה, אימא לחמישה ילדים בגילאי 19, 10, 8.5 ותאומים בני 6 שאחד מהם על הספקטרום, ומידענית ברשות המקומית. "אנחנו גרים באכזיב בשכונה מול הים., ובגלל שלילד שלי יש אוטיזם התאפשר לנו מדי פעם לרדת איתו לים, עם הבנות העברתי שעות יצירה עד שנגמר להן ואז זה הפך לשהות ארוכה מול הטלפונים והטלוויזיה".
כרמית מספרת שבמשך כל חייה הייתה פעילה ולכן היה לה קשה להתמודד עם העובדה שהפעם, היא לא נקראה לדגל. " תמיד הייתי מאלה שמרימים את האלונקה בזמני חירום, ופתאום לא צריכים אותי, אז החלטתי להרים אותה בדרך אחרת ולהרגיש חיונית - התנדבתי בעיריית נהריה לחלק מזון ולערוך קניות לקשישים לפני חג הפסח. קיבלתי אנשים שצמאים לחיבוק ומגע אנושי, אנשים מבוגרים שכל הזמן עשו לילדיהם, ולא יודעים להיות לבד".
איך הבית התנהל בהיעדרך?
"בבית היה גוג ומגוג, אבל בעלי פנסיונר והוא נשאר איתם. אני רוב היום הייתי עסוקה בהתנדבות ובלהיות חיונית, אבל כשחזרתי הביתה שילמתי את המחיר".
בסגר השני הסיפור היה שונה. כרמית שסיימה את התואר הראשון שלה ב-2019 במדעי החברה והרוח ושלטון מקומי, אחרי 19 שנה מהיום בו נרשמה לתואר, קיבלה הצעה מהאוניברסיטה לסטודנטים מצטיינים להירשם לתואר שני בחקר שלטון ודמוקרטיה. בשבוע האחרון השתתפה בטקס הבוגרים של האוניברסיטה הפתוחה.
"מאוד רציתי לגשת, אבל כל המצב הזה בלם אותנו כלכלית, הבנתי שכרגע אני לא יכולה לאפשר לעצמי, וויתרתי. אחרי 19 שנה שלקחו לי לסיים את התואר הראשון, כשבכל פעם סיטואציה אחרת בלמה אותי, כשנוכל למצוא את המימון, אמשיך ללמוד. אני מבינה שעכשיו אין לי זמן ל-19 שנים נוספות".
בנוסף, בין הסגרים כרמית עברה ניתוח ברך מורכב שבעקבותיו נאלצה לשבת על כסא גלגלים. "אז לא רק שלא הייתי חיונית, בסגר השני גם הייתי נתמכת הייתי עסוקה באיך להתמודד עם הכאב מבלי לצרוח. לא היה לי פשוט. אני מאוד אקטיבית בנושא ילדים עם צרכים מיוחדים, ופתאום הפכתי לאדם עם מוגבלות ונוכחתי לדעת איך זה להרגיש ככה, כאדם שנזקק לסיוע של החברה ולסובלנות של החברה. הייתי מתוסכלת כי בכל פעולה הכי פשוטה כמו להתקלח, הייתי זקוקה לעזרה. עם כל זה התמודדתי עם 3 בנות שצריכות ללמוד מרחוק בזום ועם מחשב אחד בבית, אחת לא רוצה להתעורר, השנייה לא מצליחה להיכנס לזום והשלישית לא מבינה מה רוצים ממנה כי היא רק בכיתה א', ואת כל זה לתמרן על כיסא גלגלים. דווקא הבן שלי על הספקטרום הראה לי את המקום של השפיות. עם כל הכאוס שהיה בבית הוא נשאר בשקט שלו עם הטאבלט, כשהייתי זקוקה לפרופורציות ושקט, הייתי בורחת אליו".
"כאימא, הרגשתי חסרת מסוגלות, וזו תחושה קשה"
דורין בדיחי מאלעזר בגוש עציון (29) היא אימא לשניים - נטע בן 4 וגמא בן שנתיים וחצי שאובחן לפני כשנה עם צרכים מיוחדים.
"לגמא יש מחלה נדירה שמתבטאת כמו שיתוק מוחין, עד אז הוא היה במעון רגיל. במעון שיקומי מרשת פרח לחינוך מיוחד, אליו הגיע לפני כחצי שנה, הוא נמצא במסגרת טיפולית, שם הוא מקבל טיפולים פיזיוטרפיים, קלינאות תקשורת וכל מה שיכול לתמוך בו ולקדם אותו. כשמוציאים ילד רגיל ממסגרת, הוא לא ידרדר, ההתקדמות שלו לא תלויה במעון. אבל אצל ילד עם צרכים מיוחדים זה אחרת. כשמוציאים אותו מהמסגרת הטיפולית שלו, והוא נשאר בבית עם עוד אח ושני הורים עובדים, ואין לנו את הידע המקצועי לעשות טיפולים פיזיוטרפיים לדוגמא, אני יוצאת מנקודת הנחה שלא אוכל לקדם אותו, הרגשתי חסרת מסוגלות כהורה, וזו תחושה קשה".
בסגר הראשון כידוע, ההגבלות היו הרבה יותר הרמטיות. להורים לילדים עם צרכים מיוחדים הקושי הזה היה עוד יותר גדול. "היציאה מהבית היא מעין הסחת דעת עבור גמא שזקוק לזה. בטרם היו הקלות לילדים עם צרכים מיוחדים, היה מאוד קשה להישאר בבית או להיות בבידוד. בהמשך, בכל פעם שיצאנו, הרגשנו חריגים. היינו צריכים לסחוב תעודת נכה לכל מקום ולהסביר את הסיטואציה כי גמא לא נראה ילד עם צרכים מיוחדים. להרבה הורים קשה עם החלק הזה, שהם צריכים להסביר את המצב. הילד שלי צריך לשבת בכיסא גלגלים כדי שזה יעבור".
"לא אמרתי לתלמידים שהם מסכנים אותי"
עינב קליינמן מנתניה (41) היא מורה ואימא לשתי בנות (9,12) שחלתה פעמיים בסרטן בגיל 33 ובגיל 38, עובדה זו השאירה אותה בבית רוב הזמן. "מכיוון שלא ידוע איך הקורונה תשיפיע על חולי סרטן שעברו פעמיים כימותרפיה, אני עדיין מוגדרת כאוכלוסייה בסיכון. בתקופת הסגר, בקושי יצאנו מהבית, גם עכשיו, למרות שאין סגר, רוב הזמן אנחנו בבית. השהות בבית, והבידוד של הבנות, היו קשים לכולנו".
כשהסגר הסתיים, והתלמידים שבו לבית הספר, נאלצה עינב לחזור ללמד. "יכולתי להגיד שאני בסיכון ולבקש לא לעבוד אבל מכיוון שלא ידוע מתי זה יסתיים, לבודד את עצמי לגמרי זה יותר מדי, אז הלכתי לעבודה ועשיתי הכול כדי להגן על עצמי, הייתי כל הזמן עם מסיכה, אלכוג'ל וספריי, כל מה שיעזור לי להימנע מהדבקות בקורונה. בישיבות, המורים היו מורידים את המסיכה, ורק אני נשארתי איתה. גם הילדים לא תמיד מוכנים להיות עם מסיכה, ולא מבינים את המשמעות. ניסיתי לתת להם דוגמאות על אנשים שחולים וזה יכול לעזור ולהגן עליהם מפני המחלה. לא אמרתי להם שזה מסכן אותי כי הם לא יודעים שהייתי חולה".
מאז שחלתה הצטרפה עינב לקבוצת אימוני ריצה של חלאסרטן, שבועות ספורים לפני שהקורונה פרצה לחיינו, עוד הספיקה להשתתף במירוץ. "אני חייבת לרוץ בשביל הבריאות שלי. בסגר הראשון אי אפשר היה לצאת לרוץ אז עשו לנו אימוני כוח בזום, וזה שמר על שפיות והכניס לשגרה. לאחרונה השתתפתי במרתון וירטואלי של לייף ראן, הייתי בקפסולה של קבוצת חלאסרטן, ורצנו בפארק הירקון. אף אחד לא מבין כמה זה לא פשוט לרוץ ולעשות ספורט. רק בקבוצה מבינים אותי ויודעים כמה קשה לי, מבלי שאגיד, וברגעים מסוימים נותנים את הדחיפה הנכונה".
"בסגר הייתי צריכה למצוא את המקום שלי בבית כאמנית וכאימא"
סטפני סאסנו (36) מירושלים, היא אימא לארבעה ילדים (תאומים בני 7, בן 4 ותינוק בן שנה וחצי), וסטודנטית בבצלאל, במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. בניגוד לתזה של וירג'יניה וולף, לסטפני לא היה חדר משלה כדי ליצור, מה שבטוח, בזמן הסגר היא לא יכלה להסתגר בחדר ולעשות את האמנות שלה. "גם בלי סגר, זה מסובך להיות אימא וסטודנטית. אבל הסגר הפך את עולמי, הייתי צריכה למצוא את המקום שלי בבית כאמנית. לא היה לי זמן לסגור את הדלת ולצייר, וכשהייתי צריכה לרשום או לעבוד עם קרמיקה, הזמנתי אותם להיות יצירתיים".
כשסטפני חזרה ללימודים, היא חיפשה ביטוי אמנותי להשפעה של הסגר עליה ועל משפחתה. "אחת מבנותיי בת 7 ויש לה רקע בריאותי ונפשי מסובך. אם בשגרה אני נמצאת איתה זמן קצוב, פתאום בסגר הייתי המון זמן איתה וכל הקושי הציף אותי. התרופות שהיא לוקחת מגיעות בבקבוקי זכוכית ואני אמנית זכוכית. אם לפני הסגר היו לי שני עולמות: העולם שלי כאימא והעולם שלי כסטודנטית אמנית, לא התעסקתי במפגש ביניהם והסגר מצא את נקודת המפגש הזו. אספתי את הבקבוקים של התרופות שלה ועשיתי מהם יצירת אמנות על ידי המסה של הזכוכית בתנור. החום יצר לחץ על הבקבוקים והם יצאו יותר יפים מהבקבוקים שנכנסו לתנור. בסגר היה המון לחץ בגלל שכולנו היינו המון זמן ביחד בבית. כמו שהבקבוקים יצאו יותר יפים, כך אני מקווה שגם אנו נצא מכל המצב הזה יותר טוב".