כשההורים מסיימים לשלם את החשבון, הם לוקחים סוף סוף את המטרד ויוצאים. אני יושב בשולחן שליד היציאה, והילד עובר לידי עם הוריו, שולח יד בנונשלנטיות לעבר צלחת הפסטה שלי, תופס חופן ומכניס לפה. כך, בלי לחשוב פעמיים, פשוט מכניס יד לאוכל של אדם אחר ואוכל.
אני חוטף שוק. אני מביט כלא מאמין ומחכה להורים שיגידו משהו, אבל הם לא אומרים דבר וגם לא מתנצלים בפניי. כשהם ממשיכים ללכת, אני צועק לעבר האבא: "איזה חינוך אתה נותן לילד?". הוא מביט בי כלא מבין ואומר: "הוא רק ילד".
והוא לא לבד, הילד הזה או האבא הזה. בהזדמנות שונה, ישבתי במסעדה אחרת לצד משפחה עם שלושה ילדים שלא ישבו לרגע. הם רצו, זחלו מתחת לשולחן שלי ושל סועדים אחרים. השעה הייתה מאוחרת, כבר כמעט עשר בלילה, הילדים היו עייפים ועצבניים, וההורים? אפילו לא מילה אחת. אף לא בקשה אחת מהם לשמור על השקט או לשבת. כלום.
וזה לא מתחיל בילדים בני חמש. דומה שהחינוך נטול הגבולות מתחיל כבר בגיל אפס. נתקלתי בזה במסעדה תל אביבית, יוקרתית משהו. נכנסתי לחדר אחורי, שם יש בערך 20 שולחנות. התמונה הייתה מדהימה: שתי אמהות יושבות ואוכלות כאשר העגלות בצד השולחן והתינוקות שלהן משחקים על הרצפה ליד, כשהם זורקים אוכל אחד על השני. וכך, חתיכות מזון עפו לכל הכיוונים וברדיוס של שלושה מטר הייתה טינופת על הרצפה. האימהות היו בשלהן - המשיכו לסעוד וללגום סודה ולנהל שיחה צפופה ומבחינתן, ושיתהפך העולם. מה שהדהים אותי עוד יותר היה שאיש מהמלצרים, אפילו לא טרח להעיר או לנקות. החום הזה מוטט גם אותם.
הבעיה היא שהילדים האלה, נטולי הגבולות מגיל ינקות יהפכו לאנשים מגעילים, שחושבים שהכל מגיע להם. והדבר היחידי שמשמח אותי זה שהם יתעללו בהורים שלהם בגיל ההתבגרות. בקיץ הזה נדמה היה לי שאוגוסט המהביל פשוט הקהה את המוח להורים רבים. נכון, אין קייטנה, נכון שהילדים יכולים להטריף. אבל איפה אתם, הורים יקרים?
בצרפת זה לא יקרה בחיים
נכון שנמאס כבר לעשות השוואות אבל בגרמניה, ברוסיה וגם בצרפת לא תראו דברים כאלה. למה? כי ההורים שם גם מחנכים. הם לא באמת מאמינים שהילד שלהם יתפתח רק אם יצרח ויעשה מה שבא לו כל הזמן. בלי שום הכוונה.
כך למשל, כשהייתי באחד ממועדוני קלאב מד באירופה, אני זוכר איך השתאינו מהשקט והדממה במקום, אף על פי הנוכחות הרבה של הילדים. הם פשוט ישבו ואכלו בחדר האוכל בלי רעש, בלי ריצות ודחיפות ובלי צווחות.
בוקר אחד ירדנו לארוחת בוקר וראינו משפחה צרפתית, שהיו באמצע הארוחה. אחד הילדים התחיל לצעוק פתאום ולריב עם אחותו, והאב הצעיר הביט בו לרגע ופשוט העיף לו סטירה מצלצלת. ככה בלי לדבר. באותה שנייה כמעט זינקתי עליו ברפלקס, וחברתי לשולחן מלמלה שהיא מתקשרת למשטרה.
ושאר האולם? איש לא זז, איש לא התייחס, מבחינתם בצרפת ככה מחנכים ילד סורר. בארץ, יצחק קדמן היה כבר מתראיין בכל מסך אפשרי. אל תבינו לא נכון, להרביץ לילד זה בוודאי אסור. אבל מה עם לשים גבולות? הבעיה שההורים הצעירים של היום הם הילדים חסרי הגבולות של לפני 20 שנה והילדים של היום יגדלו ברובם דור חדש ובעייתי יותר. שידחף ויצעק, לפעמים גם ידקור בכביש.
איך זה יכול להיות שהורים מחליפים חיתול לתינוק בתוך מסעדה כשלידם אנשים אוכלים? גם אם זה נעשה בתוך העגלה. הרי שמדובר בחלל סגור כולם מריחים מה שהאוצר שלכם עשה. יש עמדות החתלה בשירותים, תעשו את זה שם. ואם אין - צאו החוצה!
והנה עוד נקודה: למה לכם להביא תינוק למסעדה. נכון, לא תמיד יש בייביסיטר ויש הורים שלא מוכנים שלרגע אחד הפשוש הקטן יהיה לבד, אבל מה אתנו? הסועדים ליד שנאלצים לספוג את הצרחות, הבכי, הריקוד האינסופי והנענוע כשמנסים להשתיק את היבבות. אחרי חמש דקות של צרחות, כבר לא נעים אז יוצאים החוצה, וחוזרים כשהתינוק נרדם רק כדי שדקה אחרי זה הטקס מתחיל מחדש. אני חייב להבין - אתם נהנים מזה? אני די בטוח שאתם סובלים בדיוק כמו כל השולחנות לידכם. אז למה?
אם יש לכם כסף ללכת למסעדה, אני בטוח שתצליחו לשלם לבייביסיטר. תאמינו לי התינוק לא יזכור שום דבר מהחוויה הקולינרית במסעדה. תחשבו על סועדים אחרים, שבאים לבלות, לחגוג יום הולדת, למה להרוס להם?!
ובנימה זו אומר שכמה טוב שנגמר כבר החופש הגדול, ובעיקר תקופת הטרפת נטולת הקייטנות. הבעיה היא רק שעוד חודש סיוט החגים מתחיל. בהצלחה לכולנו.
הבלוג של ניב גלבוע. ביקורות, תחקירים וטורים