הילדות שלי עברה דרך מסך עשן. שני הורים ואינספור חפיסות טיים, בעידן שבו לא ידעו עישון פסיבי מהו. אבא שלי מתפלץ כשהוא נזכר בנסיעות המשפחתיות שלנו, שני הורים מעשנים מלפנים ושלוש בנות יושבות מאחור, פותחות מדי פעם סדק לאוויר וננזפות שכל הקור חודר פנימה. "איך, איך היינו מרעילים אתכן באוטו", הוא מצטמרר ולוקח עוד שאיפה מהסיגריה. למי שתוהה אם יש דבר כזה, גן של התמכרות, המשפחה שלי מהווה דוגמה חיה. כמעט כולנו מעשנים.
בגיל 16 מרדתי. המרד שלי התבטא בטיפוח אוסף מרהיב של בקבוקי שמפו ובחפיפת שיער עיקשת בכל פעם שבה הדליקו לידי סיגריה. לאחר כמה חודשים זה עבד. ההורים שלי הפסיקו לעשן וחזרו בסתר, כל אחד בנפרד, לסיגריות גנובות ומוכחשות בגינה. ללא כל היגיון התחלתי בעצמי לעשן, קצת לפני הצבא, והסיגריה פה ושם הפכה עם הגיוס לקופסה שלמה וירוקה של נובלס ליום.
למה אני מעשנת?
אני מעשנת כי זוהי הצורה הקלה והזמינה ביותר עבורי להירגע ולנשום עמוק.
אני מעשנת כי זה קל. במחיר הפעוט של שקל לסיגריה, במחיר הפחות פעוט של היגיינה ואסתטיקה ובמחיר הלא פעוט כלל של בריאותי ושל עתידי.
אני מעשנת כי אני לא חושבת. אם הייתי חושבת, לא הייתי מעשנת.
אני מעשנת כבר 20 שנה, ורק המשפט הזה מוציא אותי משלוותי. 20 שנה, לא כולל הריונות, לא כולל תינוקות, לא כולל הפסקה אחת בעקבות דלקת ריאות והפסקה שנייה עקב דלקת גידים. כן, זו לא טעות. כששכבתי כואבת עד מוות ומוגבלת תנועה בגלל הפסיק הכי קטן, גיד סורר שגרם לי לבכות עם כל צעד, הבנתי כמה הבריאות היא נדיפה. כמה קל לאבד אותה. כמה חוסר אחריות פושע יש בעישון שלי, כמה אני מסכנת את המשאב הכי חשוב של הילדים שלי, אותי.
ובכל זאת אני עוד מעשנת. גנים של התמכרות, ואורח חיים לחוץ במיוחד, ואינספור תירוצים ורציונליזציות, והתמכרות שהיא לא פיזית כמו שהיא נפשית. אני יכולה להפסיק כרגע. באמת. אבל אני לא באמת רוצה.
למה אני לא רוצה להפסיק לעשן?
אמא שלי מחזיקה בספרייה שלה את "הדרך הקלה להפסיק לעשן" מאת אלן קאר. זהו הספר שגרם לה להפסיק לעשן אחרי 50 שנות עישון, ואני מפחדת לקרוא אותו.
אני מפחדת לקרוא אותו כי אני יודעת שאם אקרא, אפסיק לעשן. ובניגוד לדעה שמעשנים רוצים להפסיק לעשן, רבים מאיתנו מפחדים להפסיק לעשן. אני יודעת שקאר חושף בספרו את השקר הגדול של הסיגריה, את העובדה שהיא לא משחררת לחץ, אלא בונה את הלחץ שהיא משחררת, הבנה שהגעתי אליה לבד ונוח לי לשמור אותה בפינה האחורית של המוח. לא רוצה להפסיק לעשן.
"להפסיק לעשן זה כמו לאבד חבר טוב", אמר פעם אבא שלי, באחת מהפסקות העישון שלו, והמשפט הזה נכון כל כך. הסיגריה היא חברה טובה לא כי היא טובה, אלא כי היא חלק כל כך מובנה בחיים שלך. אתה מתכנן סדר יום סביבה. אתה מחליט לאן ללכת ואיפה לשבת כדי שלא תצטרכו להיפרד. אתה מתרגל להתעורר איתה, ולעבוד איתה, ולעשות הפסקות איתה. בעולם שבו הדברים המובנים מאליהם מפסיקים להיות מובנים, הסיגריה היא ההנאה הקטנה שצפויה לך תמיד, מרגיעה ומנחמת.
למה אפסיק לעשן?
נשבעת לכם שהכותרת האחרונה לא היתה בתכנון. היא קפצה לי בהקלדה, הבנה תוך כדי כתיבה, שאני אכן אצטרך להפסיק לעשן, וממש בקרוב. אחרת הילדים שלי יתחילו.
ניסיתי כמיטב יכולתי להרחיק מהם את הסיגריות. לא עישנתי בהריונות. היה לי ברור שאת עצמי מותר לי להרעיל, אבל לא אותם. לא עישנתי כשהם היו תינוקות. כמעט. סיגריה אחרי שנרדמו, סיגריה בחוץ, בגינה, כשה"נדנד נדנד" העשירי במספר איים על שפיות דעתי. תמיד עישנתי בחוץ, מעולם לא עישנתי בחלל סגור לידם או ליד כל ילד אחר. החלפתי בגדים ואספתי שיער וצחצחתי שיניים ושפשפתי ידיים, שהריח לא יעבור אליהם.
אבל עבר משהו אחר, אני מבינה עכשיו בדאגה. עבר הזיהוי של אמא עם סיגריות. אמא שכל הזמן מתרחקת לעשן היא בסופו של דבר אמא שמתרחקת, וכשאמא מתרחקת הילדים מחפשים אותה, בכל מיני דרכים. אחת הדרכים עלולה להיות זו: להדליק סיגריה ולהצטרף אל אמא בחוץ.
איזו מחשבה נוראה.