נכון לבדיקות המעקב האחרונות שעשיתי, אני בסדר, טפו טפו טפו. אפילו יותר מבסדר. המוגלובין, ברזל, בלוטת התריס, חומצה פולית – יוצא מגדר הרגיל. מחלות לב – תודה, אבל ממש לא. תינוק בבטן – טרם, אלא אם כן חצי קילו בורקס גבינה נחשב כעובר קטנטן.
ממצאים די מוזרים, שכן אם נסתמך על מחקר שפורסם השבוע שלפיו מגורים עם החמות גורמים לנזקים בריאותיים, אני אמורה ברגעים אלו כבר לשכב על ערש דווי שכן, אני לילי שרצקי, מתגוררת מזה חמש שנים עם חמותי. חמי. וגיסתי בת ה-21. מצד שני, זה מחקר יפני. מה הם כבר יודעים חוץ מלגלגל סושי מאקי?
שיחת בנות ליד מתלה הכביסה
הסיפור הוא כזה: לחמותי יש בית פרטי עם גינה. בגינה יש מחסן. ליד המחסן היה עוד מחסן. אז הוחלט להרוס את המחסן ולהקים יחידת דיור. קטנה. פצפונת. 32 מ"ר. כזאת שתתאים לזוג ממש, אבל ממש רזה, שלא צריך לעשות יותר מדי בבית חוץ מלישון ולהתקלח ולטפס אחד על השני. רצה הגורל, ובעלי רזה מאוד. אני ממוצעת. מה שאיזן את התמונה. יום בהיר אחד, בעלי שהיה אז חבר מאוד מאוהב ועיוור, רצה שאעבור לגור איתו. "זה ביחידה ליד ההורים שלי", אמר בספק גאווה, ספק מבוכה. שמעו, לא הייתה בחורה מאושרת ממני. ראשית, זה חינם. שנית, אני מתה על ההורים שלו. שלישית, זה חינם.
אז עברנו לגור ביחד. אמרנו לשנה, עד שנחסוך לקנות דירה. יה, רייט. חמש שנים חלפו ואנחנו עדיין שם. מטפסים אחד על השני כדי להגיע למטבח, מקפצים קפיצת חמור כדי להגיע למקלחת ומתגלגלים אחד על השני במיטה. חמותי נמצאת חמישה מטר ממני. את חמי אני כלל לא רואה, רק בימי שישי, בארוחה מפוארת. חמותי מדי פעם מגיחה לגינה המשותפת ושם אנחנו נפגשות - בין מתלה הכביסה לחומה של השכנים – לשיחת בנות על החיים. מודה ומתוודה: אני באמת אוהבת את חמותי. חמש שנים של מגורים משותפים, לא השפיעו על כך. הכצעקתה?
כמו בכל מערכת יחסים בחיים, הדרך שבה תנהג בתחילתו של הקשר, תכתיב את אופי היחסים בהמשך. מראשית דרכנו קבעתי לעצמי עובדה ברורה: בשובי הביתה, למרות שאני חולפת על ביתם, אני לא נכנסת לומר שלום. לפעמים, הם אף שומעים אותי מהדסת על עקבים ומסמנת את בואי, וגם אז כף רגלי לא תדרוך בביתם. למה? ככה. כי לא בא לי. כי אני עייפה. כי אין לי כוח להיות נחמדה אחרי יום עבודה. והאמינו לי, מוטב להם לקבל כלה חביבה בסופ"ש מאשר זועפת וחסרת סבלנות ביומיום. בדומה אליי, גם חמותי לא קופצת בכל רגע שהיא רק רוצה, על אף הקירבה המאיימת. הסידור הוא מושלם. כשמתחשק לי עוגייה מעשה ידיה, אני קופצת וזוכה לקבלת פנים חמימה. כשהיא רוצה לדסקס עניינים על הא ועל דא, היא קופצת ואני שמחה להזמינה לכוס מים.
עם כל הכבוד לקלישאות
ולפעמים דפיקה בדלת גורמת לי לרצות להרוג מישהו. תקראו לי מינזתרופית, אני אסתפק באנושית. זה קורה במיוחד כשאני בכתונת דהויה חושפת תחתונים ורגליים לא מטופלות, נטולת חזייה, בעודי מהללת ומקדשת את המצאת הפינצטה. אבל היי, חמותי נתנה לי שטח לחיות עליו, המעט שאני יכולה לעשות עבורה זה לפתוח את הדלת. הבשורה הטובה בסיפור היא שלא משנה מה, אני יודעת שהיא לא תתנחל אצלי לאורך זמן. גג עשר דקות. חוץ מזה שהתדירות שהיא תתפוס אותי בבית בשבע בערב בפוזת החשפנית המורטת היא כה נדירה, שאני חיה עם זה נפלא.
ומה לגבי מטלות הבית - תוהות ודאי המצקצקות שביניכן. אז כן, גם אנחנו נדרשים מדי פעם להירתם למאמץ המשפחתי וכשהדשא עולה על גדותיו, הראשון שיכסח הוא בעלי ולפעמים אני גם מורידה להם את הכביסה מהחבל. ואם יש צורך ברכישה משותפת שרלוונטית לכל בני הבית, אז נשים גם נשים את חלקנו. אבל בינינו, זה מחיר נמוך לשלם. הסוד הוא להבין את מקומך בתמונה: לגור בשטח של ההורים זה בדיוק מה שזה – השטח שלהם. כך שלהיות הפרזיטית שאת, עשוי לבוא לא טוב. מצד שני, זה לא אומר שעלייך להפוך לעבד בכלוב. ואולי הסוד החכם יותר הוא לבחור את חמותך בקפידה.
בסיכומו של יום, קלישאת החמות והכלה היא אחלה שיחת סלון וזה הרבה יותר מגניב לטנף את האמ-אמ-אמא של בעלך מאשר להוקיר לה תודה. אבל האמת שלעיתים נשכחת היא שחמות היא, כמה מפתיע, גם בת אדם. ואם נפלת על אחת טובה, ובהנחה שאת, הכלה, לא באמת כלבה, הכול יכול להסתדר ואתן יכולות אפילו להיות (צמרמורת במעלה הגב) - חברות.
מה שלא סותר כמובן את העובדה שאני מתה לעזוב, כן? זה לא שקיבלתי עדיין התקף לב, לא אומר שאני צריכה להתגרות בגורל. עם כל הכבוד לחמות היקרה ולחם המתחשב, 32 מ"ר קטן עליי. כל כך קטן עליי שעוד שנייה ואני גם מטפסת עליהם. לא בכוונה, רק כי צפוף לי, אתם מבינים.