אני האמא ששונאת את הילדים שלה. אני צעירה אחרי גיל שלושים, וגרה באזור המרכז. לא קמתי בבוקר ואמרתי שאני שונאת אותם, אלא בכלל לא רציתי שיבואו לעולם, עשיתי טעות.
קשה לי הידיעה שיש לי ילדים, ועוד יותר קשה הידיעה שאין את מי לשתף, מכיוון שהחברה שופטת. יש לי שני בנים ובת, אבל הם לא באו מבחירה. אני נראית בדיוק כמוך, מטפחת את עצמי וברחוב את בכלל לא תבחיני במשהו חריג, אבל ברגע שתקראי את דעותיי את ישר תשפטי אותי ותחרצי את גורלי.
"הבנתי כמה העולם מגעיל"
הבנתי שאני לא רוצה להיות אמא מגיל 20 בערך, החלטתי שילדים לא צריכים לראות את הזוועות בעולם. הם ילדים שתקועים איתי בחבל הטבור, לא עוזבים אותי. הם יושבים ורואים טלוויזיה, אבל הם כל היום אחריי. אפילו לעשן סיגריה הם לא נותנים לי כמו שצריך. אוף, סיוט סיוט.
כשניסו לאנוס אותי בפעם הראשונה, הבנתי כמה העולם מגעיל. אחרי שסגרו את התיק במשטרה, הבנתי כמה העולם גרוע ואין סיכוי שאני אהיה אמא. אבל זה לא קרה, הבאתי את הילדים אחרי שנאנסתי פעמיים. הילדים לא באו בעקבות האונס. הם באו מבחירה לשכב עם בעלי, אבל לא מבחירה להביא אותם. הם באו גם עם אמצעי מניעה: הגדולה באה כי היינו שיכורים מאוד וביום שסגרנו את האולם, גיליתי שאני בהיריון ובעלי אמר 'תשאירי'. אנחנו כבר מתחתנים ואני לא רוצה את הילד, אבל הוא אמר: 'הכול יהיה בסדר, אני פה'. השני הגיע עם קונדום והשלישי הגיע גם עם קונדום וגם עם פוסטינור, הגלולה שאחרי, שהייתה אמורה לגרום לכך שהילד לא יהיה כאן בכלל. היום אני עם התקן ואני מקווה שלא אכנס שוב להיריון.
אני בן אדם קר, לא מביעה רגש, אני לא מחבקת ולא מנשקת. יש ימים שבא לי שקט והם מכרכרים סביבי. אני לא מראה להם כלום, אני עם הסמארטפון או עם הטלוויזיה ולא מתייחסת אליהם, אומרת להם שילכו לשחק במשחקים שלהם ושיעזבו אותי לבד, שישחררו. אני מגיעה למצב של שאגות עליהם, שנמאס לי כבר מהחיים האלו, ואז הם נבהלים ומסתכלים עליי. הם לא מבינים מה הם עשו. יש לי בת שחושבת שהשמש זורחת לה מהתחת, ממש צעירה, היא מעצבנת ברמות. הבנים - אחד בגן חובה, מעוכב התפתחותית, ויש לי ילד שהוא דאעש לא קטן, טרוריסט. כל אחד מהם גורם לי למרוט את השערות. לפני שבועיים צרחתי עליהם, אמרתי להם שיעופו ממני, שלא יתקרבו אליי, שיסתגרו בחדר, שאני לא רוצה לראות אף אחד לידי. אני לא אנסה להרוג אותם אבל לפני שהם נולדו חשבתי על הפלה. האמת היא שהם בעולם רק בגלל בעלי.
"למה הם קיימים בכלל?"
אני מודה שאני לא מבינה למה הבאתי אותם לעולם. העולם אכזר, זו טעות איומה שהם פה איתי, חיים פה בבית. למה הם קיימים בכלל? הם מרגישים את הכעס שלי. הבת שלי, בת ה-6, שואלת אותי לא פעם: 'אמא, למה את כועסת עלינו? רק התעוררנו", אבל במקום שיעזבו אותי בשקט, הם הופכים לעצבניים ועוד יותר לא מקשיבים, ואז אני יותר מתעצבנת והם עוד יותר נאטמים. במקרים כאלו עדיף שבעלי יטפל בהם, שיעזור לי.
גם הדברים הקטנים שהם עושים מפריעים לי. נגיד עכשיו, אני מבשלת והם רבים ביניהם. אני שולחת אותם לחדרים וזה נפלט לי. אני אומרת להם לסתום את הפה. יש לי ילד מיוחד, אז אני לא מסוגלת לקלל אותו או לקרוא לו דביל או מטומטם. לקלל אותם - לא, להרביץ להם - לא. הם קיבלו פעם אחת מכה, וואחד כאפה בישבן כי כמעט קפצו מקומה שלישית ואנחנו בלי סורגים. אני שונאת אותם, אבל לא אהרוג אותם.
אני מנסה להבין למה אני שונאת אותם ולמה אני מתנהגת אליהם ככה, אבל אולי זה כי אמא שלי הייתה מרביצה לי. אני זוכרת חגורה, היא שברה עליי את הסקייטבורד שלי, היא הייתה נועלת אותי בשירותים, היא זרקה עליי את הנרגילה. אני יודעת שבגלל זה אני ככה עם הילדים ויש להם אבא שמתפקד ב-100%. הם באו ממני, גם אם לא רציתי אותם. אני לא רציתי ילדים, אבל הם כבר בעולם הזה. רציתי לעשות הפלה, אבל הבנתי במה זה כרוך - אז עצרתי. חשבתי שרק תהיה ילדה אחת, וקיוויתי שבסוף היא תגדל ותהיה עם חברות. לגדל ילדים זה לא קל, אבל הילדים לא אשמים בזה שאני דפוקה.
כששאלתי אותם יום אחד אם הם רוצים אמא אחרת, הבת שלי התחילה לבכות ואמרה שהיא אוהבת אותי. נכון, לא רציתי אותם. אתם יודעים מה ההבדל בין אמא כועסת לאמא שונאת? אמא כועסת תגיד לילדים שהיא תזרוק אותם מהחלון, אמא שונאת תעשה את זה.