לא הוצאתי רישיון לפני שהפכתי לאמא. לא ישבתי בכיתת לימוד, לא לקחתי שיעורים פרטיים, לא עברתי תיאוריה או טסט בדרך לתפקיד חיי. יום אחד זה פשוט קרה: מתוכי פרץ החוצה יצור חדש לגמרי, וכשאני אומרת 'פרץ' אני מתכוונת לפריצה מהירה שכרוכה ב-55 דקות בבית החולים, בלי אפידורל, בלי התלבטויות או עכבות. תוך פחות משעה הכל השתנה. חשבתי שתשעה חודשים של הכנה יספיקו, הייתי בטוחה שאני לגמרי שם. אבל אחרי אותה שעה גורלית הבנתי שעד הרגע ששמעתי אותו בוכה לא לגמרי קלטתי שבסוף ההריון מגיע תינוק.
לא מוכנה לשחרר
במהלך ההריון מצאתי את עצמי מסתכלת ובוחנת כל מיני אמהות, איך הן מדברות לילדים שלהן, איך הן מחנכות אותם ומציבות להם גבולות. שאלתי את עצמי אם הן השתנו לגמרי מאז הלידה או שהאמא הזאת שאני מסתכלת עליה היא אותה אישה+1. הרי לאורך כל ההריון אמרתי שאני לא רוצה להשתנות, "אני אהיה אמא מגניבה", חשבתי. אמרתי לעצמי שוב ושוב שאני לא רוצה לאבד את עצמי, שאני לא אתן שכל חיי יהיו סובבים סביב הילדים שלי. תכננתי כל מיני תכניות, הצבתי כל מיני מטרות, ואז הוא הגיע והכל השתנה. הכל נדחק לפינה, תאריכי היעד נדחו למועד לא ידוע וסדר העדיפויות נהיה ברור מתמיד.
מסתבר שמעולם לא נתתי מעצמי ככה. אף פעם לא הקדשתי את כל כולי לאף אחד. אפילו לא ידעתי שיש בי את היכולות האלה. בשבועות הראשונים הייתי בוכה לאריאל, בן זוגי, מבקשת ממנו שיחזיק אותי בידיים וירחץ אותי כמו תינוקת. כנראה שגם אני, ממש כמו הקטן שלי, רציתי להרגיש קצת איזון. רציתי שגם בי מישהו יטפל ויקדיש לי את כל כולו.
מאז חלפו להם הימים ולאו המתוק שלי כבר בן 5 חודשים וחצי. זה הזמן שלקח לי להבין שאני ממש לא האמא המגניבה שחשבתי שאהיה. חברות שלי כבר לא מזמינות אותי לצאת לבר או מסיבה ואני לא מאשימה אותן, אני תמיד אומרת להן שאני לא בעניין. עוד לא מצאתי את האישה שתחליף אותי כבייביסיטר כי אני מניקה, ומסתבר שלאו לא מתלהב מהבקבוקים עם החלב שאני מנסה לתת לו. במילים אחרות, אנחנו לא נפרדים. אפילו לצילומים של "מאמאלנד" הוא מגיע יחד איתי ובין הלבשה לאיפור ולשיער אני חייבת לוודא שהכל בסדר.
האמת היא שבינתיים זה מרגיש לי טוב, אפילו די הגיוני. אני מסתכלת על היצור הקטן הזה שנראה ומתנהג כמו גור לכל דבר ואני מרגישה שהוא צריך אותי. אז נכון, יש את אלה שיגידו "זה לא חייב להיות ככה", ואולי הם צודקים. ברור שיש אלף דרכים שונות ומשונות לגדל ילדים, הרי הם יצורים די סתגלתנים. ברור שאם הייתי חייבת לחזור למשרה מלאה כמו רוב הנשים, אחרי שלושה חודשים, הוא היה מסתדר גם עם מטפלת או במשפחתון. אבל כרגע, אני פשוט שמחה שאני יכולה להרשות לעצמי לטפל בו וללכת עם האינסטינקטים שלי שאומרים לי "רגע, עוד קצת, תישארי קרובה אליו".
אז איזו מן אמא אני? כזאת שעושה טעויות מפעם לפעם, שמאוהבת בתינוק שלה בטירוף, בטוחה שאין כזה לאף אחד אבל בכל זאת מתחרפנת על בסיס שבועי כי גם לי מותר, ובינתיים אני בעיקר אמא שלא מוכנה לשחרר. עם מעט רגשות אשם והמון שמחה ואושר, אני גילי+1.
איך גילי כאמא? צפו ב"מאמאלנד", ראשון עד רביעי, 12:00, ערוץ 24