אנחנו אוכלות לבד את מה שמשאירים לנו, מחממות משהו מוכן מהמקפיא או קונות מתחת לבית, מכינות שיעורי בית לבד וגם משחקות ומתכוננות למבחנים לבד. כשההורים חוזרים בסופו של דבר מהעבודה, הם עסוקים בטלפונים ובמיילים בענייני עבודה וצריכים להתחיל להסיע ולהחזיר אותנו מהחוגים, כך שלרוב גם ארוחת ערב אנחנו לא מספיקים לאכול ביחד.
אולי הם הקדימו היום?
שלא תטעו, ברור לי שמצבי מצויין לעומת כל כך הרבה משפחות. יש לי הורים מקסימים ואני אוהבת אותם מאוד, אבל לצערי, את רוב שיחותינו אנו מדברים בטלפון ולא פנים מול פנים. יש לנו מעט הזדמנויות באמצע השבוע לדבר אחד עם השני על נושאים שאינם רק סידורים, לאכול ארוחה משותפת או לצחוק וליהנות אחד מהשני.
אני ואחיותיי מבינות שההורים שלנו צריכים לעבוד כדי שהם יפרנסו את הבית ושיתאפשר לנו לקנות דברים שהיינו רוצות לקבל, אבל אנחנו גם רוצות אותם!
לפעמים כשמצלצלים בדלת אני מקווה שאולי זה הם. אולי הם החליטו להפתיע ולהגיע מוקדם. הייתי רוצה שלפעמים הם יהיו בבית כשאני חוזרת מבית הספר כדי שיוכלו להיות שם בשבילי, לדבר איתי, לעזור לי בשיעורי הבית ויעזרו לי לטפל באחיותיי. שפשוט כולנו נבלה יותר כמשפחה.
אני מאמינה שהדברים האלו ניתנים לשינוי ורוצה לבקש מהמחוקקים בכנסת שיתנו להורים שלי ללכת יותר מוקדם הביתה לפחות יום אחד בשבוע כדי שאוכל להרוויח איתם לפחות את זה. היום אני הולכת לדבר בכנסת בכנס השקת שדולת "הורות בעידן של קריירה" שמטרתו למצוא פיתרון למצב ולסייע לי ולמשפחות כמו שלי, ואני בטוחה שיש עוד רבות כאלה.
אני מקווה שכשאני אהיה אמא, אוכל כבר לסדר את היום שלי כך שאהיה נוכחת יותר בבית עם ילדיי.