ניק בסקובי בת ה-30 ממנצ'סטר, כמו אימהות רבות מסביב לגלובוס, החליטה שקצת נמאס לה לשמוע את עצמה צועקת ומאבדת צלם אנוש בזמן שהיא מנסה להתמודד עם הטנטרומים והדרמות של שלושת ילדיה האהובים. אבל במקום לשתות כוס יין, לקטר ולהתייעץ עם מיטב המומחים, היא החליטה לנקוט בצעד אחר: לוותר ולחתוך לכיוון ההורי ההפוך בדיוק.
על פי עדותה של ניק, שמצוטטת בימים אלה במיטב כלי התקשורת בתחום ההורות, מאז שהיא הפסיקה לנהוג בסמכותיות הכל השתנה, וילדיה נהיו זורמים ונעימים להפליא. ג'ורג' בן ה-8, אלי בת ה-7 ואיימי בת ה-6 הסתגלו לסגנון ההורות החדש מהר מאוד, והיום הם קובעים לעצמם את סדר היום. "אני נותנת להם כבוד ומתייחסת אליהם כשווים לי", מצהירה האם.
האם שלפה את הילדים מבית הספר והעבירה אותם לחינוך ביתי בשיטה של אנ-סקולינג, כלומר אין מערכת או תוכנית, רק למידה מובלת סקרנות ורצון. והילדים מכתיבים את תחומי העניין וקצב ההתקדמות לבד. "אין אצלנו שיעורי בית, רק דיונים", היא מספרת, "הילדים סקרנים, הם חוקרים והרבה פעמים יודעים את כל התשובות בעצמם. גם אני לומדת ביחד איתם. למשל כשאיימי שואלת איך משהו עובד, לדוגמה הוורידים ביד שלה, אנחנו בודקים בספרים וברשת".
הילדים לא לומדים קרוא וכתוב או חשבון באופן מסודר, "הם פשוט קולטים את הדברים על הדרך", מבטיחה ניק, "הם אוהבים שאני מקריאה להם ספרים, אנחנו קוראים יחד את דיקנס ושייקספיר, וגם את פרסי ג'קסון, וככה לומדים על המיתולוגיה היוונית".
ניסיונה האישי של ניק בבית הספר היה רע, והיא זוכרת את התקופה כמדכאת. "הלימודים הרגו לי את חדוות הלימוד, כי הכל היה בכוח", היא מסבירה, "כשלמדתי הוראת ילדים בקולג' נחשפתי לשיטות החדשות, אבל החלטתי שעם הילדים שלי אאמץ גישה סמכותית של עונשים ופרסים. מהר מאוד התברר שהשיטה הזאת לא עובדת, אבל לקח לי זמן לעשות עם זה משהו, לעבור להורות עדינה יותר, שמבוססת על כבוד הדדי ועל הבקשה לכבד כללים - במקום להכריח. הילדים חייבים ללמוד להחליט בעצמם את ההחלטות האלה".
לדבריה, השינוי היה ניכר מרגע שהתחילה לפעול בשיטה החדשה. "אמרתי לג'ורג' - אתה תבחר מה אתה רוצה לעשות, ומאותו רגע הפסקנו לריב", היא מספרת, "לפני השינוי היו לו כמה התפרצויות זעם ביום. הוא היה מתוסכל מזה שאומרים לו מה לעשות. עכשיו יש לו התקף זעם בערך פעם בשבוע".
גם בשאר החזיתות הכל פתוח. "אין לנו שעת שינה או שעת ארוחה. אנחנו נותנים לילדים לבוא אלינו כשהם רעבים", מסבירה ניק, "אני מניחה להם חטיפים במקומות שונים, מקלות לחם, פירות וירקות חתוכים, לפעמים שוקולד, ואם הם רוצים ארוחה אנחנו מתכנסים יחד והם מחליטים מה הם רוצים שאכין. הם לומדים על אוכל ועל הזנה של הגוף, ואנחנו גם מבשלים יחד".
דווקא העניין של שעת השינה הוא זה שעורר את רוב התרעומת הציבורית. "לרוב הם נרדמים בין 9 בערב ל-1 בלילה", מספרת ניק, "הם לא נרדמים לבד, אני שרה להם או משמיעה להם פודקאסטים עד שהם נרדמים. כילדה אני זוכרת שהייתי עצובה בלילה לבדי, ואני לא רוצה שהם יחושו ככה. אני רוצה שתהיה להם חוויה כיפית ונעימה. אנחנו מכוונים שעון מעורר לבוקר רק אם חייבים להגיע לאנשהו".
"לפי החשיבה הקונבנציונלית, צריך לומר לילדים מה לעשות, אחרת זה לא יקרה, אבל מבחינתי זה עובד אחרת: אנחנו צריכים לתת להם מידע", מסכמת ניק, "הם יודעים לעבד אותו, והם יספקו את הצרכים של עצמם בהתאם למידע הזה. אני מקווה לגדל שלושה ילדים שיודעים לקבל החלטות בעצמם, ורוצה שהם יידעו שהם יכולים לעשות כל דבר שהם רוצים בעולם. ההצלחה היא דבר שמשתנה על פי זווית הראייה. כל עוד ילדי יחושו מוצלחים ומצליחים, אני מרוצה".
