הורות קיימת משחר ההיסטוריה, אך ההגדרה להורות לגיטימית וטובה משתנה כל העת. עד לפני לא כל כך הרבה שנים, הלקאת ילדים בחגורה נחשבה אמצעי חינוך לגיטימי. דור-שניים אחר כך נעלמה החגורה, והחליפה אותה סטירה בלחי או בישבן כאמצעי להצבת גבולות. בדור ההורות הנוכחי, עלול הורה שמפעיל ולו מידה מינימלית של כוח, לקבל ביקור מהמועצה לשלום הילד. מחינוך שמטרתו סמכות וכבוד, עברנו לשיטות חינוך המבוססות על שיח ודיאלוג. אבל איפה עובר הגבול בין הורות בגובה העיניים להורות ללא גבולות?
יפית גרוברג, מטפלת רגשית המתמחה ב-NLP ודמיון מודרך המלווה אמהות לקשר קרוב עם ילדיהן המתבגרים, היא אמא לילדים בגילאי 21, 17 ו-15. את ההורות שלה ושל בן זוגה היא מגדירה כליברלית ואינטואיטיבית. "זנחנו בצד את כל התיאוריות והתבניות והחלטנו לסמוך על האינטואיציה שלנו", היא אומרת. זה גם מה שאני מעבירה לאמהות שמגיעות אליי להדרכות – להתחבר לאמת הפנימית ופחות להקשיב לרעשים מסביב".
במה מתבטאת הליברליות שלכם?
"השיח עם הילדים מאוד פתוח, הם יודעים שהם יכולים לדבר איתנו על הכל מבלי שנהיה שיפוטיים או נטיל איסורים. אנחנו לא אוסרים עליהם לשתות והם יוצאים למסיבות יער. אנחנו לא מאמינים בלאסור ולקבוע גבולות נוקשים. הגבולות שלנו כן קיימים וברורים מתוך שיח מכבד ובוגר".
איפה עובר הקו האדום שלכם?
"להשתכר עד אובדן הכרה או להקיא את נשמתם, לנהוג אחרי ששתו אפילו כוס בירה, לעשן סמים – אלה בעיקר הקווים האדומים שלנו. קו אדום מיועד לשמור על בטחונם ועל חייהם והם יודעים את זה".
גרוברג ובן זוגה מאמינים כי הגישה הזו, של כבוד הדדי ללא הטלת גבולות נוקשים, הפכה את ילדיהם לעצמאים ואחראים. "הם מבינים את ההשלכות של כל דבר ויודעים שאנחנו פה להכיל ולעזור, אבל האחריות היא שלהם. הם אינדבידואליסטים, חושבים לפני מעשה ולא מתנהלים מתוך לחץ חברתי".
נמאס מהצביעות
לא רק הורים למתבגרים נוקטים גישות ליברליות. הילדים של פ' (השם המלא שמור במערכת) קטנים מדי למסיבות טבע, ועדיין זוכים להורות פתוחה הבאה לידי ביטוי בכך שאין מה להסתיר מהילדים. "אנחנו בעד כמה שפחות פילטרים, וכמה שפחות לחשוב בשפה של ילדים", אומר פ', שותף במשרד עו"ד ואבא לילדים בגילאי 7.5, 3 ושנה, "זה מתבטא גם בהתנהגות וגם בדיבור שלנו מול הילדים ועם הילדים. למשל, אנו חוזרים הרבה בפניהם על החשיבות של אהבת הסביבה, אהבת חברים, החשיבות של כיף והנאה בחיים, הקלות בה אפשר ליהנות, העובדה שחשוב ואפשר להגיד הכל אחד לשני".
גם פה יש גבולות גזרה ברורים. פ' וזוגתו שומרים על שפה נקייה ליד הילדים ומקפידים לא לחשוף אותם לתכנים מיניים. "לא זנחנו את הנורמטיביות, אלא פשוט הפסקנו עם ההתחסדות", הוא מסביר."מה שכן, אנחנו חושפים את עצמנו מולם באור אמיתי. ללא אידיליות ועם כמה שפחות שקרים. אני נוהג לעשן גראס מול הילדים שלי. לא בכוונה, לא בהתרסה, ואני בהחלט מעדיף לעשות את זה כשהם לא לידי. אבל, מבחינתי, אין שום דבר נועז או לא חינוכי בלקחת עלה מהטבע, לשים אותו בנייר ולעשן אותו. זה בטח לא פחות נועז מאלכוהול, או התכנים המיניים שיש היום בטלוויזיה המסחרית. גם כשעשיתי קעקוע דבר ראשון שעשיתי היה להראות לילדים שלי ולהסביר להם מה זה ומה זה מסמל עבורי".
איך לדעתך סגנון ההורות שלך ישפיע עליהם?
"אני חושב שהדברים בסוף הם הרבה פחות דרמטיים מהדיון התיאורטי. השיח ההורי מתמקד בפריימים בודדים. כל פעם מעלים פריים אחר – שפה בבית, בילויים, קניות, תרבות צריכה וכו', ודנים בו. הילדים רואים הכל כל הזמן. גם מה שאתה מחביא. הם מריחים שעישנת גם אם זה היה מאחורי העץ. הם יודעים שרבת עם אמא, גם כשאתם מחייכים כמו שני אידיוטים. אני בכלל לא מדבר על הסביבה, שם הילדים חשופים להמון אנשים שאינם ההורים שלהם, ושלנו אין שום שליטה. בסרטון אחד ביוטיוב אפשר לראות סקס, סמים והארד קור הרבה יותר מאבא שמעשן שאכטה בפארק".
איך תגיב אם אחד הילדים יבקש לעשן איתך כשהוא עדיין קטין?
"אסרב בכל תוקף, בדיוק כפי שאסרב בגיל הזה להצעה שנשתה ביחד. אני אסביר לו כי בגרות ביולוגית ובגרות נפשית ורגשית קשורות האחת בשנייה".
הסביבה לא תמיד מפרגנת לסוג ההורות הזה. אצל גרוברג יש כאלה שמרימים גבה, ותופסים אותה כמתירנית מדי. אצל פ' מדובר בקצת יותר מהרמת גבה. "הסביבה שלי מגיבה בעיקר בהלם, מה שמרגיז אותי מאוד", הוא אומר. "נמאס מהצביעות. אני לא רוצה לחנך את הסביבה, אבל לי יש תפיסה מגובשת מאוד לגבי החיים, ואני גאה לחלוק אותה עם המשפחה שלי. אני מאמין שאני תורם להם המון ושהם חיים בבית פתוח וכן, וגם מגונן והורי מאוד".
את מה תורמת ההורות הזו לילדים אפשר לשמוע משובל, חיילת משוחררת בת 21 שגדלה בבית אותו היא מגדירה פתוח, וההורים שלה הם גם, ואולי בעיקר, חברים מאוד טובים של הילדים. "אני באה מבית שומר שבת ובשלב מסוים החלטתי להפסיק לשמור", מספרת שובל, "אמא שלי לא אהבה את זה, אך מהרגע הראשון קיבלה את זה ולא כפתה עליי".
היא זוכרת שמאז ומתמיד השיח בבית היה פתוח, וההורים אפשרו לחזור הביתה מתי שרוצים. "גם כשהתחלתי לעשן נרגילה לפני שהייתי בת 18 ולשתות הם לא אסרו עליי. כיום הם יושבים איתי ועם חברים שלי, מעשנים ושותים איתנו, ואמא שלי אפילו נמצאת בקשר עם החברים שלי בלעדי. הקטע המצחיק הוא שהיום אני חושבת שאני יותר שמרנית מהם".
שובל מעידה שבזכות הסגנון ההורי הזה היא יותר אחראית, ושהיא הגיעה לאן שהגיעה. "צריך לאפשר לבן אדם חופש, לתת לו לעשות את מה שעושה לו טוב. כשמנסים למנוע את זה לפעמים קורה בדיוק ההיפך, והילד עושה דווקא".
מה תקחי ממה שקיבלת בבית להורות שלך?
"אתן לילדיי את אותו החופש בדיוק, אהיה החברה הכי טובה שלהם אבל יחד עם זאת הם יידעו את הגבולות. השאיפה היא להיות בדיוק כמוהם".
יש דברים היא דווקא תוותר עליהם. "הם היו רבים לידנו באופן פתוח וחולקים איתנו את המחלוקות שיש ביניהם בלי לנסות להסתיר, והרבה פעמים זה הוביל לכך שהרגשנו תקועים באמצע", היא אומרת. "דבר נוסף זה שאמא שלי הייתה גם בחופש עם בן הזוג הקודם שלי. היא מאוד אהבה אותו והכוונות שלה היו טובות, אבל יצא שהיא הייתה יותר מדי מעורבת איפה שלא צריך, והתגובה שלה הייתה סוג של הטפה כלפיי".
הורות כבריכת שחייה
על פניו, זה נשמע כאידיליה. אבל יש גם הורים שלוקחים את הסגנון הפתוח רחוק מדי. "הורה אמור להיות גורם מאוזן ומאזן בחיים של ילדיו, מודל לשיפוט תקין ולשיקול דעת, זה שמלמד וגם מדגים איך להתנהג בחברה", אומרת ענת גטניו סמרי, M.sc פסיכותרפיסטית קוגניטיבית התנהגותית ומגשרת משפחתית בחטיבה הפסיכיאטרית בית החולים שיבא, ומנהלת המרכז הרב תחומי anatrapya לניהול חיים. "הורה אמור לכוון את ילדיו לכיוון המוסרי, הנורמטיבי, לעזור להם להשתלב, לקבל סמכות ולהחזיק במסגרות שונות. זה, למעשה, חינוך לניהול החיים. הורות 'פתוחה מדי' בעייתית מעצם הגדרתה, כי היא מלמדת שההורה עצמו כנראה חסר גבולות בעצמו. ככזה, ספק אם הוא מסוגל למלא כראוי את תפקידו כמחנך".
גטניו אומרת שאת ביטוייה של הורות פתוחה מדי אפשר לראות בכל רגע נתון גם בחברה הישראלית. "זו הורות היא רווחת, ובחלקים מסוימים בחברה היא הפכה לנורמה. אפשר לראות את היבטיה הנלעגים במערכונים של ארץ נהדרת. נזכור את מי שמצ'עמם לו, או את זה שמעשן בטיסה ומתלונן. זה אמנם מאוד משעשע כשצופים בזה, אבל מצער לחשוב שלדמויות הנלעגות האלה היו הורים עם הורות פתוחה מדי, שהביאו את ילדיהם חסרי הגבולות עד הלום, להיות צעירים-מבוגרים ללא ביקורת עצמית ובלי אמפתיה לסביבתם. אפשר גם לדמיין שהם עצמם, כשיהפכו להורים, ינחילו לדור הבא את המורשת הזו, שהיא נמוכה ומקטינה".
המגמה בעידן הנוכחי היא של טשטוש גבולות ופגיעה בסמכות ההורים, למרות שבפועל נדרשת שמירה גבוהה יותר על גבולות ופרטיות. "קיים בלבול בסדר החברתי", מסבירה גטניו, "הורים רבים מתבלבלים בין יחס חברי לבין הרצון להפוך לחברים של ילדיהם. הורה צריך להקפיד להיות הורה. כמובן, אמפתי, מכיל, גמיש, אבל גם מי שמקומו וסמכותו ברורים".
מה קורה במשפחות שבהן הגבולות פרוצים?
"כשהגבול בין הורים לילדים נחצה והסמכות ההורית נפגעת, הילדים מרגישים שאין להם על מי לסמוך. עולמם מתערער, החוויה שלהם היא שהם חסרי הגנה וחסרי אונים. יש לכך השלכות קשות בחשיפה לפגיעה ולניצול של הילדים על ידי הסביבה, בעיקר מצד מבוגרים. זה מתבטא ברשתות החברתיות, ובמדיה, דברים כמו ניצול מיני, שיימינג, חשיפה פומבית של פרטים אישיים.
"צריך לזכור שהורה הוא מודל לחיקוי, גם להתנהגות פוגענית. ילדים הנחשפים להתבזותו של הורה, כמו שכרות, ניבולי פה, אלימות או שימוש בסמים, מבינים מהר מאוד שהם למעשה לבד. כשמדברים על גבולות בין הורים לילדים מדברים על הצורך בביטחון וביציבות שעל ההורה להעניק לילדיו לאורך השנים. כשהגבולות מסומנים נכון, הם ייהפכו עם הזמן לביטחון עצמי, ערך עצמי ודימוי עצמי של הילדים, ויביאו איתם תחושת מסוגלות ופחות חרדה ודיכאון".
גטניו מדברת על מקרים קיצוניים, אבל נשאלת השאלה, איפה עובר הגבול בין הורות פתוחה ומכילה להורות שהיא פתוחה מדי? האם אפשר בכלל לדעת מתי אנחנו עושים נזק לילדים שלנו? "יש גבול ברור בין הורות פתוחה לבין זו שהיא מדי פתוחה. זה בערך כמו ההבדל בגבול שבין שחייה בלב ים לבין שחייה בבריכה", אומרת גטניו. "כששוחים בלב ים ולא רואים את החוף, כלומר את הגבול שבו מסתיים הים ומתחיל החוף, יש תחושות חזקות של אי ודאות, חוסר אונים ופחד. כששוחים בבריכה, יש ודאות. הגבולות ברורים. מכאן ועד שם מים רדודים, ומכאן ועד שם עמוקים. יש גם מעקה ואפשר לעצור. החוויה בבריכה עם הגבולות הברורים, נינוחה ומלאת ביטחון".
אם כך, הורים, אתם למעשה כמו גבולות הבריכה. נותנים לילד מרחב מכיל וסבלני עם גבולות מכיל, סבלני ועם גבולות. אבל האם הייתם מאפשרים לילד בין חמש שלא יודע לשחות לקפוץ למים העמוקים בבריכה רק כי הוא רוצה? סביר להניח שלא.
לגטניו יש דוגמה נוספת: "האם הורה יאפשר למתבגר לעשן סמים רק בגלל שהוא רוצה או כי זה מקובל? רצוי מאוד שלא. הורות פתוחה גם לא תאפשר זאת, כי מה שיעמוד לנגד עיניי ההורה הוא הנזק העלול להיגרם משימוש בסמים והוא יסמן זאת כגבול, קו אדום. אבל הורות פתוחה מדי, תראה בשימוש בסמים עניין של מה בכך, טרנד חברתי שאין צורך להתערב בו".
בסופו של יום, היעדר מוחלט של גבולות עושה נזק גדול לילדים. "הם חווים את חוויית הבדידות וההזנחה, חוויה קשה שלא שייכת למעמד סוציואקונומי, השכלה או כסף אלא, לאופן שבו נוכח ההורה בחייו של הילד. הורים מזניחים, שלא תופשים את מקומם כדמות מאזנת וכסמכות בחיי הילדים, עלולים לגרום להם בסופו של דבר לפתח הפרעות אישיות שונות, קשיי הסתגלות, הפרעות חרדה ודיכאון".