העיתונאית והסופרת ליהיא לפיד, רעייתו של יושב ראש יש עתיד, יאיר לפיד, מכהנת כנשיאת עמותת שק"ל. עמותה זו פועלת במטרה לשלב בקהילה אנשים עם מוגבלויות. ליהיא חברה לעמותה בעקבות סיפורה האישי: היא אמא של יעל בת ה-24 שמתמודדת עם אוטיזם.
בפינה "שיעור פרטי" בתוכנית "חדשות הבוקר" סיפרה ליהיא, במונולוג מרגש וחשוף, על הרגע שבו גילתה כי בתה שונה משאר הילדים, על ההתמודדות עם רגעי הקושי והכאב במהלך הטיפול ביעל, התגובות הלא נעימות שמתקבלות לפעמים מהסביבה ועל איך יעל שינתה אותה ואת יאיר לטובה.
"אני רוצה לספר לכם על הרגע הזה שמבדיל ביני לבין רבים מכם. יום אחד באתי לגן של יעלי כדי לקחת אותה. היינו זוג צעיר וליעל אח שגדול ממנה בשנה וחודש. הגננת אמרה לי שלדעתה יש בעיה: 'היא לא מגיבה כמו כל הילדים'. אמרתי לה שכבר שמנו לב שמשהו לא בסדר וקבענו תור לבדיקה אצל מומחה אוזניים.
"בזמן שעבר עד הבדיקה הסתובבנו סביבה והשמענו קולות, אבל היא לא הגיבה. עשינו רעש נוראי וזרקנו חפצים, והיא לא הגיבה. התחלנו לשאול את כל מי שסביבנו אם הוא יודע משהו, והבנו שאולי זה לא רק האוזניים. בלילה לפני הבדיקה, האיש שלי חיבק אותי ואני אותו ואף אחד מאיתנו לא נרדם. בלילה הזה שכבתי והתפללתי, ביקשתי הכל, בתנאי שיתברר שהיא חירשת. רציתי ילדה חירשת. כל האפשרויות האחרות הרבה יותר מבהילות.
"יעלי ילדה גדולה, ילדה עם אוטיזם עמוק, היא לא מדברת והיא הילדה האהובה שלנו. הייתי שמחה אם היה לה קצת יותר קל. כשיעלי הייתה קטנה, בשלב שהתחלתי להבין איפה אנחנו, נסעתי לחברה. היה יום הולדת לבן שלה. באתי עם ליאור ויעל, שני ילדים קטנטנים. תמיד כשהיינו באים אליה יעלי הייתה מסתובבת בחצר ורצה על הדשא, זה היה מקום שאהבתי להיות בו. הגענו ליום ההולדת של הבן שלה והיא רצה לדלת. איך שהיא ראתה אותי היא אמרה לי, 'תדאגי רק שיעלי לא תהרוס את העוגה'. זה היה בשבילי כמו דלי מים קרים. הבנתי שלא בכל בית רוצים שיעלי תבוא ושקצת מפחדים ממנה.
"יעלי גדלה והיא עדיין אוהבת הצגות ילדים. לפני הקורונה הלכתי איתה להצגת ילדים, אין מאושרת מיעל כמו כשאורנה ומשה דץ התאחדו. ישבנו שם בהצגה ולידה ישב ילד קטן. הדרך של יעלי להגיד שלום זה להושיט יד והוא לא הבין את הבחורה הגדולה הזאת שמושיטה לו יד. הסברתי לו שהיא לא מדברת ושזאת הדרך שלה והוא נתן לה כיף. אחרי כמה דקות ההורים שלו החליפו איתו מקום כדי שהוא לא יישב ליד הילדה המבהילה הזאת. הילדה שלי.
"אנחנו חיים בעולם שרץ וממהר במסלול המהיר ובתוך העולם הזה יש הרבה אנשים שבשבילם גם להגיע אחרונים זה הישג אדיר. יש אנשים ששואלים 'איך אני יכול להשיג יותר?', ואנשים אחרים שרק רוצים לעלות ולהגיע לקומה ראשונה כי אין רמפה ואין מעלית. בשביל האנשים האלה, אנחנו צריכים לעצור ולהאט את הקצב. יש ילדים שצריכים שיושיטו להם יד ויש מבוגרים שצריכים שיחכו להם, ועבורם זה כל ההבדל.
"אני עומדת כאן ומנסה לתאר לכם במילים כמה חשוב להתחשב, מילים שהן הדבר שאין לבת שלי. יום אחד ילדה אחת קטנה שאלה אותי איך אני מבינה אותה אם היא לא מדברת. הסתכלתי עליה ואמרתי שאני פשוט מקשיבה טוב טוב. זה דורש הרבה סבלנות ורגישות, אבל אפשר לשמוע מילים גם כשהן לא נאמרות, כמו שאפשר להתקדם גם בלי לצעוד ולדמיין גם בלי לראות.
"כולנו גדלנו על סיפורים, על אנשים מעוררי השראה - דוד, שמשון הגיבור, אנחנו הנשים על מרים, אחות של משה, על ג'ו מ'נשים קטנות' ושרה אהרונסון, גיבורת ניל"י. הייתי לפני כן צלמת בעיתון, הייתי סופר קולית עם תיק מצלמות, שיער קצוץ ואופנוע. עזבתי הכל בשביל להציל את יעלי כי בכל הסדנאות אמרו לנו שאנחנו יכולות ויכולים הכל. אם רק נשתדל, אם רק נרצה, נוכל להצליח ולהציל.
"הייתי איתה סביב השעון עם מורים ומומחים וגיליתי שלא תמיד אפשר להציל ולא תמיד אפשר לתקן. היה לי מאוד מאוד קשה לקבל את זה. ערב אחד ישבנו יאיר ואני ויאיר הסתכל עליי, הוא ראה שאני מתפרקת. הוא אמר לי, 'תקשיבי, זאת דרך ארוכה, זה לא משהו שיפתר, ויש פה עוד משפחה, עוד ילדים שצריכים אותך, וגם אני צריך אותך'. זה היה אולי הדבר הכי אוהב שאפשר היה להגיד לי.
"בלילה ההוא הבנתי שאני צריכה לוותר על הכעס, על ההתחשבנות עם העבר ועל השאלות למה זה קרה לי. אני צריכה גם להפסיק לדאוג כל כך ממה יהיה, כי גם בזה אני לא יכולה לשלוט. אני יכולה רק לעשות כמיטב יכולתי. הבנתי שאני צריכה לזכור שגם העכשיו חשוב והרגע הזה יכול להיות טוב.
"אנחנו בעידן קורונה. זה זמן קשה, אנחנו בלחץ, אנשים מאבדים עבודה. כשאני מסתכלת על הזמנים עם יעלי שהיו הכי קשים, היו שם גם רגעים קטנים של אושר שפספסתי אותם מרוב דאגה. עכשיו אני רוצה לעצור ליד כל רגע של אושר ולהזמין כל אחד לחפש את הרגעים הקטנים האלה.
"יעלי עשתה מאיתנו אנשים יותר טובים. היא שינתה אותנו. היא שינתה את יאיר ואותי, היא שינתה את האחים שלה. אבא שלי, בשנתיים האחרונות לחיים שלו, חנך איש בוגר עם אוטיזם. כשהוריו נפטרו ולא היה מי שיבקר אותו, הוא היה בא פעם בשבוע עם האוטו הצהוב הקטן שלו וביחד הם היו הולכים לאכול פלאפל.
"אני רוצה לספר סיפור קטן על ליאור שאולי משלים את הצילום הזה של משפחה שהולכת בשביל החיים המיוחדים. ליאורי הלך לשיריון ולא כל כך ידע שלא מאוד חוזרים הביתה. זה שירות קשה וקשוח. ליאור הוא לא הילד הכי מסודר וכל פעם הוא היה מקבל עונש ונשאר עוד שבת. הייתה שבת אחת שנורא רציתי שהוא יהיה בבית, אולי הייתה מסיבה, ואמרתי לו 'תיזהר השבוע'.
"הוא צילצל אלי ביום חמישי ואמר לי 'אמא, קיבלתי יום ביציאה, אבל אני גאה בזה'. אמרתי לו, 'גאה בעונש?'. נלחצתי שהוא יפסיד את האוטובוס האחרון של יום שישי ונסעתי לעיר הבה"דים כדי להביא אותו. הוא נכנס לאוטו, אני הייתי עוד קצת חמוצה ואמרתי לו 'ליאורי, מה קרה ועל מה אתה גאה שקיבלת עונש?'.
"הוא סיפר לי - 'התאמנו והמפקד היה עצבני עלינו, הוא צעק לכולנו - תגידו, אתם חבורה של אוטיסטים? אמרתי לו, המפקד, אוטיסט זה לא קללה. המפקד אמר לי - יום ביציאה. אגיד לך על מה אני גאה, אני גאה כי בלילה, בחצות בערך, המפקד הגיע לאוהל שלי ושאל אותי למה אמרתי את זה. אמרתי לו שיש לי אחות שקוראים לה יעלי ושנשבעתי לה שאף פעם, אף אחד, לא יגיד אוטיסט לידי כקללה ואני אשתוק'. סיפרנו את זה ליעלי ואני חושבת שכשהוא חזר באותה שבת החיבוק שלה היה אחר.
"יעלי והחברים שלה התגייסו לפרויקט של 'גדולים במדים' ופעם בשבוע הם היו הולכים ואורזים מסיכות אב"כ בפיקוד העורף ברמלה. לראות אותה עם מדים היה מרגש מאוד. בסקר האחרון שערכה חברת המתנ"סים, 90% מההורים אמרו שהם לא רוצים שהילד שלהם יהיה בחוג עם ילד עם צרכים מיוחדים. יש אנשים שלא רוצים שיבנו הוסטל ליד הבית שלהם, לא רוצים שיגורו לידם אנשים עם מוגבלויות.
"יש לי דווקא משהו אחד טוב להגיד פה. אני חושבת שאם היו שואלים את הילדים שלהם, הם לא היו עונים ככה על הסקר. יש מאבק מאוד גדול ב-20 השנים האחרונות על קבלת השונה, על שילוב. אלפי הורים, אולי עשרות אלפי הורים של ילדים עם צרכים מיוחדים מכל הלקויות, עשו מאבק גדול והיום, יותר ויותר ילדים הולכים לגן ויש ילד מיוחד בגן שלהם. הם הולכים לבית הספר ויושב לידם ילד עם צרכים מיוחדים. השינוי הזה הוא אדיר והילדים האלה היו עונים אחרת על הסקר הזה.
"אני מנצלת את ההזדמנות כדי להגיד תודה לכל מי שנאבק, ואחת הסיבות שהצטרפתי לעמותת שק"ל כנשיאה היא שאנחנו צריכים להביא את זה גם לבוגרים, שבמקומות העבודה שלנו נראה יותר ויותר אנשים עם מוגבלויות בתוך החיים שלנו, כחלק מהחיים שלנו.
"בדרך כלל אני עושה הרצאות על נשים, על העצמה נשית ועל מותר לך ותגשימי את עצמך, וכשאמרתי כן לפינה הזאת חשבתי שזה מה שאעשה. זה היה אמור להיות בשבוע הבא אבל צילצלו אלי כדי שאבוא היום. זאת הסיבה שדיברתי על מה שדיברתי היום. היום זה יום ההולדת של יעלי. ילדה בת 24. היא לא מדברת. היא הולכת להצגות ילדים ונותנת כיף. היא עושה חורים עם האצבע בעוגות. אבל היא הילדה הכי מדהימה שיש. אני אוהבת אותה אהבה ענקית. היא לימדה אותי את השיעור הכי גדול של החיים שלי. יכולתי ביום ההולדת שלה לעשות רק שיעור אחד, השיעור על מה שהיא לימדה אותי ואותנו. מזל טוב אהובה שלי".