אם הייתם שואלים אותי לפני שנתיים מתי אני רוצה להביא ילדים לעולם, הייתי עונה לכם: דברו איתי בעוד חמש שנים, אחרי שמצאתי עבודה שהיא גם מספקת מקצועית וגם מכניסה לכיסי 20 אלף שקל בחודש; אחרי שטיילתי בהודו, דרום אמריקה ורומניה (איזה מסע שורשים קטן, למה לא?); ואחרי שסיימתי לקרוא את כל הספרים שמחכים לי על המדף. עד אז, צינורית הזרע שלי משמשת לצורכי בידור בלבד.
נסיעה לטיפת חלב מצריכה דרכון?
העניין הוא שלפני כשנתיים אשתי באמת שאלה אותי את השאלה הזו. אם לדייק, זה לא נוסח כשאלה, אלא כקביעה חד משמעית: "אני אהיה בקרוב בת 29, והשאון של השעון הביולוגי כבר מחריש את אוזניי. מאחר שאני מתכננת שלושה ילדים עד גיל 35, זה אומר שצריך לתקתק עניינים. תתפשט".
על פי רוב, בכל פעם שניתנת לי פקודה מעין זו – בין אם על ידי אישה ובין אם על ידי שוטר סיור שחושד כי אני מבריח אצבעות חשיש במעלה גופי – אני מציית כמי שכפאו שד. בפעם ההיא נותרתי בבגדיי. "אבל שנינו עדיין מחפשים את עצמנו מבחינה מקצועית, מתים לעוף מהשכונה בה אנו גרים, ובאופן כללי לא יודעים מה יילד יום – ועדיף שזה לא יהיה ילד", ניסיתי להעביר את נקודתי הרציונאלית. הטיעון נפל על אוזניים ערלות, ואני זכיתי באותו לילה לחבק את הכר.
התקשיתי להבין מדוע נימוק כה שכלתני ומחושב אינו מתקבל בהבנה עמוקה. הרי אנחנו חיים היום בעידן החדש, הפוסט-מודרני, בו רק לכסף ולאינטרסים האישיים יש משמעות. לפיכך, פעולה שלא מביאה לתמורה מיידית, אלא לחור גדול בכיס ובזמן הפנוי, היא פעולה נואלת, חסרת הגיון בתכלית.
השיחה הזו, בווריאציה כזו או אחרת, חזרה על עצמה מספר פעמים בשבועות שלאחר מכן. בכל פעם ניסיתי להסביר מחדש שהבאת ילד לעולם כמוה כסיום החיים כפי שהכרנו אותם. שינה? כשיהיה תינוק, נוכל רק לחלום על זה. טיול בחו"ל? בטח, אם נסיעה לטיפת חלב מצריכה דרכון. בילוי משותף? כן, נדפוק ביחד את הראש בקיר כשייצאו לו שיניים. סקס? ודאי, נוכל להתלטף מול קלטות של רינת ויויו.
לשם מה זקוק האדם הבוגר לצאצאים?
לא אחזיק אתכם במתח מיותר הנובע מהציפייה לדעת מי עמד על שלו, ומי התקפל כרכיכה חסרת חוליות; כעשרה חודשים אחרי אחד הוויכוחים בנושא, הגיח לאוויר העולם תינוק קטן ומצווח העונה לשם נדב (טוב, הוא עדיין לא עונה לשמו, אבל הוא בהחלט מצווח).
לא אכחד – גם אחרי שהוא הפציע בשמי חיינו, תהיתי ביני לביני איך נהנים ממנעמי החיים בין החתלה להנקה. עד מהרה גיליתי את התשובה: לא נהנים מהם. החודשים הראשונים מלווים בכל כך הרבה פעילויות, התרוצצויות, חששות ודאגות, עד שתוכלו להישבע שבפעם האחרונה שהייתם בקולנוע הסרטים היו בשחור-לבן והפופקורן עלה חמש לירות.
אז מה הגליק הגדול, תשאלו. לשם מה זקוק האדם הבוגר לאותם צאצאים טורדי מנוחה, אם הדבר היחיד שהם יודעים לעשות זה לגזול ממנו כל מה שיש לו, ולאות תודה להותיר את שדי האם מדולדלים ונפולים? על השאלה הזו לא ניתן לענות באמצעות מושגים מתחום השכל בלבד, שכן אז מועדים לתוך בור לוגי חסר תחתית, אלא יש לערב את הרגש במתן הסברים.
כי אחרי יום ארוך וקשה בעבודה, כשחוזרים הביתה לבכי בלתי פוסק, שום דבר לא נראה הגיוני. אבל ברגע שמתעשתים ומצליחים להרגיע את הילד ואת עצמנו, אין דבר מספק יותר מלהביט עליו בעודו צוחק או ישן שנת ישרים. פתאום הצעקות של הבוס, הפקקים בכבישים והאמירות של אביגדור ליברמן נתפשים כפי שהם צריכים להיתפש בעולם מתוקן – כשטויות. ומי שבוחר לא להביא ילדים לעולם מתוך המחשבה המתנשאת שכל השאר משליכים את חייהם לפח האשפה של ההיסטוריה, ממשיך להעניק חשיבות מופרכת לכל אותן זוטות תפלות שמותירות את חותמן בהווה בלבד.
אל תטעו, הטור הזה נכתב אחרי שעות רבות בעבודה, נסיעה ארוכה הביתה ובכי בלתי נפסק של תינוק. ועדיין, לא הייתי מחליף את הרגע בו חיבקתי את בני בשום דבר אחר – יהיה זה טיול מסביב לעולם או ביקור באחוזת השפנפנות של יו האפנר.
אחרי ככלות הכל, את מסע השורשים שלי לרומניה אוכל לעשות גם בעוד מספר שנים, רק שאז אוכל להצביע על בניין אפור ומכוער בבוקרשט ולומר לילדיי: "אתם רואים את זה? כאן בעצם הכל התחיל. עכשיו בואו נלך לאכול ממליגה".