השב"כ לא הצליח לעצור את יגאל עמיר. ידעו שיש בארץ אווירה מתלהמת, ידעו מראש. ידעו כמובן מי המטרה. יחידות היו בכוננות. בסופו של דבר, כפי שהוסבר לכולנו מפיהם המודאג של יודעי דבר ויודעי בדיעבד, קשה עד בלתי אפשרי לעצור את המטורף הבודד. אם זה נכון לראש ממשלה נבחר ומיוחס, נכון הדבר שבעתיים בכל הנוגע לשלושה ילדים שובבים לשעבר מנתניה. את הפתרון האפשרי היחידי ניתן היה להוציא לפועל עם מוט ברזל גדול, חמש דקות לפני שאדון בן דרור החליט לשחק את אלוהים.
קראתי על המקרה ותפסתי את הראש פעמיים. פעם אחת, ברורה ומתבקשת, בכאב. הפעם השנייה נבעה מהתחושה ששוב נפספס את האפשרות לדיון רציני על הורים וילדים בישראל של שנות האלפיים, בגלל מקרה יוצא דופן ומושך אש - שאין הרבה דברים מעניינים ומחכימים להגיד עליו, פשוט בגלל ספציפיותו. בפרק הזמן הקצר מדי שחולף בין הזעזוע הראשוני וההצעות מרחיקות הלכת להעלות באש את שירותי הרווחה, לסרס אבות או להעביר כל זוג צעיר מבדקי הורות מחמירים, הייתי רוצה לתקוע כמה יתדות, כמה נקודות למחשבה.
מה קרה בשבועות שקדמו לרצח?
אני טבול כבר כמה שנים בתוככי התקשורת האלקטרונית. מביט בה מבפנים ומהצד. מטעמים הישרדותיים ברורים, המדיה הזו נאלצת לקדש שני עקרונות – בולטות, ותגובה מהירה. הכתב נדרש יותר מתמיד להוציא את הידיעה עכשיו-עכשיו, לאתר כל אספקט צבעוני ובלעדי, והכי חשוב – לעשות זאת חמש דקות לפני המתחרים. זה מבטיח שהעין של הצופה תתהפנט אל מקור האור הבוהק ביותר, אבל זה ממש לא מבטיח תשובה לשאלה החדשותית הכי בסיסית: מה באמת קרה שם?
שאלות מהותיות רבות לא יזכו לתשובה, משום חוסר רייטינג: כיצד אושרו הסדרי הראייה? מה טיבה המדוייק של הדיאגנוזה הקלינית של האב? כיצד התנהלו עשרות השבועות שקדמו לרצח? איך התנהלה שגרת החיים היומיומית בין האב והילדים? ובעיקר, האמנם היו חשדות או שביבי חשש בליבם של הנפשות הפועלות לפני אותו יום שישי?
הלהבה התקשורתית שורפת לעיתים את הכל, אפילו את הסיכוי להגיע לאמת.
טובת הילד קודמת לכל השאר
רצח ילדים משתדך לו יותר ויותר לסוגיית הגירושים. עצרו לשנייה את הזעקות הבלתי האחראיות לשינוי חפוז: מה זה בעצם אומר לנו? מה אנחנו יכולים ללמוד מכך? אני מרגיש – ואני בורר את מילותיי בזהירות – שמשהו לא דופק בכל העסק הזה של הסדרי ראייה. מה לא דופק? הניסיון הבעייתי להגיע למדיניות אחידה ולא לאמץ נוהל פשוט וקומון סנסי של "כל מקרה לגופו".
הגברים, דהיינו האבות, מתחילים להערים קשיים על הציווי הקדמון של "קדימה לאימא". משפחות משתנות, נסיבות משתנות, וריאציות משפחתיות חדשות נוצרות כל הזמן. הקריירה המוטרפת מערבלת לגמרי את חלוקת התפקידים המסורתית. כבר אי אפשר להתחבא מאחורי חוקים ונהלים עתיקים. צריך להשיב לחיים את מטרתם המקורית של הסדרי הראייה – טובת הילד. לעתים טובת הילד תחייב משמורת משותפת באופן גורף. לעיתים, כפי שאולי עולה מתוך הזוועה בנתניה, לא כדאי להעניק לאב אפילו בדל אינטראקציה עם עולליו. כל מקרה לגופו. בלי חוקים.
הברקסים של רובנו זקוקים לניעור
מבעד לרעש אני מנסה לאתר מנגינה אנושית, מסקנה כללית על המצב. אז ככה: אחד המכנים המשותפים העוברים דרך מקרה הרצח הנוכחי וקודמיו (נועה גולדרינג, רוז פיזם, ועוד ילדים רכים וטובים שלא חטאו בכלום) הינו תחושת התמרמרות מקדימה של הרוצח. מעין "שתו לי, אכלו לי" שהתעצם למימדים מפלצתיים. אם אתיימר לפרק את ההתמרמרות הזו לשני מרכיביה מדובר בשילוב של תחושת עוול מוסרי (שהרוצח מרגיש שנגרם לו) מחד, ושל תחושת "מגיע לי" מודרנית ונתעבת מאידך.
כולנו אשמים בכך. חברת הצריכה טבעה בנו את האשלייה שמגיע לנו הכל, שיש לספק את צרכינו במלואם עד השגת רמת תענוג סבירה, וכל אפיזודה של סבל או קושי פירושה פגם חמור ובלתי נסבל בתהליך הייצור. תוצר לוואי של התחושות הללו הינו ההרגשה ש"מישהו חייב לשלם על הסבל שנגרם לי". אני עצמי לוקה בכך כל אימת שאני צופר בחוסר סבלנות לנהג שמתעכב לפניי (שכן באיזו זכות הוא מבזבז את זמני הקדוש?) או מוציא ארס על נציג שירות שמזבל לי קלישאות לתוך האוזן.
תפסנו תחת, כולנו. אמת, מעולם לא נטלנו חייו של אדם אחר, אבל אני חש שהברקסים של רובנו זקוקים לניעור נמרץ ובדיקה מחודשת. אני מדבר עלינו. איתי בן דרור היה חלאת אדם לפני הפוסט הזה, וגם אחריו הוא יישאר כזה. יהי זכרם של קורבנותיו ברוך. אני מקווה שהם משחקים עכשיו בשלווה ובאושר בגן העדן.
המאמר פורסם לראשונה באתר אמהות אובדות
גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ ומרצה בתחומי ההורות ובתחומי החשיבה היצירתית
