"כולם מפרסמים רק את הקשת בענן"
אלפרט, בעלת בלוג מצליח ואהוב בשם "בייבי סיידברנס" (פאות תינוק) לא חוששת לצעוק מגגות העיר שהילדים שלה מטריפים לה את הדעת, ונוכחה לדעת כבר מזמן שהורים נהנים לשחרר אגרסיות באופן שלא פוגע בילדיהם. "כשהילד שלך מתעורר בשלוש בלילה כי הוא חייב עכשיו לראות סרט מצוייר, הוא מתנהג כמו חרא קטן", היא אומרת. "כשהבת שלך מסמנת את רצפת כל חדרי הבית בעזרת צבע סגול היא מתנהגת כמו חרא קטן. כששני הילדים מקשטים את תקרת המטבח בכוונה בעזרת המילקשייקים שהכנת להם וקש, הם חארות קטנים. זה טבעי לרצות להרוג אותם לפעמים. כמובן שאי אפשר כי את תלכי לכלא ואז באמת לא יתנו לך יותר לעשות קקי בפרטיות. וחוץ מזה, יש גם את כל הקטע הזה שאת אוהבת אותם יותר מאת החיים עצמם".
"כשבתי נולדה אני זוכרת שהבטתי בתינוקת הזו וחשבתי שיש סיבה שאלוהים יצר את התינוקות כאלה חמודים", היא כותבת. "כדי שלא נמסור אותם. גידול ילדים זה הדבר הכי מסובך שיש בחיים. נכון, זה סופר-מתגמל, ואי אפשר לא לאהוב אותם עד השמיים, אבל אי אפשר לדעת כמה זה קשה עד שזה קורה לך. כולם מפרסמים רק את היופי טופי, קשת בענן וחדי קרן. הורות זה קשה לכולם. ההריון, ההנקה, התקפי הזעם, החיתולים המפוצצים, קיא על הקירות, גיל שנתיים האיום, גיל שלוש וארבע האיום, וכו' וכו'. אם טרייה שרק ילדה וההורמונים שלה מקפצים מהקירות כמו במכונת פינבול שמשחק בה ילד ששתה יותר מדי רד בול, הפטמות שלה שורפות כמו בקן נמלים ארסיות, והתינוק לא נותן לה לישון יותר משעתיים רצופות - יש איתה מישהו כל הזמן, ובכל זאת מעולם לא חשה כה בודדה. זו הייתי אני, וזו הסיבה שכתבתי את הספר הזה.
"ילדים הם אחלה, אנחנו אוהבים אותם עד אין קץ, ולא יכולים לדמיין חיים בלעדיהם, אבל הם גם חארות שמשגעים אותנו כל יום וגורמים לנו להרגיש שאנחנו עושים הכל לא נכון. אני רוצה שהורים ירגישו פחות בודדים, ושיצחקו קצת בין הרגעים המפחידים, המגניבים, המאתגרים, המדהימים, הדוחים והבלתי נתפסים שיש לתפקיד הזה להציע".
הנה כמה חידודים מעניינים מבית משנתה של אלפרט:
על מוניטור הוידאו לתינוקות:
"אני לא חושבת שזה מקרי שהעיניים של התינוק שלי זוהרות בחושך כמו של השטן במוניטור הוידאו. הוא חושב שאנחנו לא רואים אותו והוא חושב: מוהאהאהאהא! סוף סוף אני לא חייב להסתיר את הזהות האמיתית שלי!".
על זרים שאומרים שבתה דומה לאביה:
זר: היא נראית כמו אבא שלה!
אני: כן, אבל את איברי המין היא קיבלה ממני.
על חוגים להורים ותינוקות:
"אתם מכירים את הרגע שכולם אוחזים במצנח הצבעוני והולכים במעגל וכל הילדים מחייכים חוץ מהילד האחד שתמיד בוכה, ואתם שרים יחד ופתאום לא מצליחים להבין לאן הדרדרו חייכם?
על עבודות האמנות של הילדים:
"לפעמים כשבתי לא מסתכלת אני קוברת את העבודות בתחתית פח הזבל. בעיקר כשהיא אומרת: הנה, אמא, זה נחש. ואני אומרת: זה לא, זה קו מחורבן".
על חברות אמהות:
"רק שתדעי, כשאני רואה את הילדים שלך בהתקף זעם אני לא שופטת אותך. זה פשוט גורם לי לרצות להסתובב איתך יותר כי הם גורמים לילדים שלי להיראות יותר טוב".
ובנימה רצינית יותר:
"אם את רואה ילד של אמא אחרת בהתקף זעם, הדרך הנכונה להתנהג היא לא לגלגל עיניים ולחשוב עליה שהיא אמא גרועה. תעברי לידה בשקט, ותלחשי: גם הבן שלי התנהג ככה אתמול. אפילו אם באופן לא מוסבר הילד שלך היה מלאך כל השבוע. תעזרי לה להרגיש יותר טוב".