הדבר הנוראי שאנחנו מרשים לעצמנו עם הילדים

מתי בפעם האחרונה צרחתם על הקופאית בסופר כי היא הייתה איטית מדי? או על הקולגה בעבודה כי הוא עיקם פרצוף כשביקשתם ממנו לבצע משהו? מתי הרמתם את הקול כלפי הבחור מהרכבת שדיבר חזק מדי או שלחתם את מעצב השיער שלכם לחדר כדי ש"יחשוב על מה הוא עשה"?

אחד הדברים שאנחנו מרשים לעצמנו בהורות הוא אותו אחד שאנחנו לא מעזים לעשות כמעט עם אף אחד אחר: לצרוח על ילדינו בגין התנהגות שלא מקובלת עלינו. "מדי פעם, יש אדם כזה במשרד שאף אחד לא מתעסק איתו כי הוא 'לא מווסת' או 'לא מאוזן' וברור לכל שאף אחד לא יראה בצעקות שלו התנהגות סבירה. "צעקות כדי להשיג משהו ייתפסו בסביבת עבודה כמעשה לא מקצועי, לא פרופורציונלי ולא מכבד את מי שמולנו", אומרת לנו ענת ריב"א, מאסטר NLP מאמנת אישית ומנחת "אתגר ללא צעקות".  

"גם בעולמות הזוגיות זו לא אופציה לגיטימית. אם בן/בת זוג שלנו היו צורחים עלינו 'עופי כבר ל…' זה היה נשמע לנו כוחני ופוגעני ואף כסימן מקדים לאלימות. לעומת זאת, ברוב הבתים, בסיטואציות מול הילדים שלנו, אמירה כמו 'עופי כבר להתקלח' מחליקה לנו בגרון ממש בקלות. איך זה ששימוש בכוח, דווקא מול הילדים, לא נתפס כפוגעני ונחשב לכלי לגיטימי להשגת מטרות? איך זה שצעקות נחשבות הגיוניות כחלק מהשגת סמכות ושליטה ביחסים עם הילדים?"

1. "כי ככה אנחנו גדלנו ויצאנו בסדר גמור"

   "מדי פעם אני שומעת אמירות כמו 'פעם ילדים כיבדו את ההורים שלהם ולא העזו להתעלם מהם!' או לחילופין: 'כשאנחנו היינו ילדים, קיבלנו שתי סטירות אם לא עלינו הביתה בזמן ולא קרה לנו כלום'", אומרת ריב"א. "לפעמים אני תוהה האם באמת דבר לא קרה לנו? אני לא רומזת שכל מי שגדל בשנות ה-70-80 גדל בבית אלים, אבל כן תוהה אם מה שהרגשנו כלפי ההורים היה כבוד או שמא פחד והאם שימוש בכוח ככלי לשליטה במצב הוא רלוונטי היום? מבחינתי לא".

2. "זה נורמטיבי. כולם עושים את זה"

   "נכון. זה באמת ממש נפוץ לצעוק על הילדים ולצערנו זה קורה ברוב הבתים אבל זה לא אומר שזה בסדר. זמן נכון להזכיר שעד לפני פחות מ-30 שנה עוד היה ממש מקובל ללטף ישבנים של פקידות על הדרך וב-1970, במדינה ממש מתקדמת כמו שוויץ, עוד לא הייתה אפילו זכות בחירה לנשים. התנהגויות אנושיות שנחשבו נורמטיביות לגמרי, כמו עישון במטוס, נחשבות היום כפוגעניות ולא סבירות באף חברת תעופה. העולם משתנה כל הזמן. גם זה עוד ישתנה". 
   
   

    

    

3. אנחנו מרשים לעצמנו (כי אף אחד לא רואה)

   דמיינו לעצמכם שמצלמות טלוויזיה נכנסות אליכם הבית לשבוע על מנת לתעד את כישורי ההורות שלכם. מי שיצפה בתיעוד לאחר מכן יהיו חברים, בני משפחה, אקסים, קולגות מהעבודה, שכנים וכן הלאה. עם יד על הלב, כמה מכם היו ממשיכים לצעוק על הילדים ולהשתמש בביטויים פוגעניים? סיכוי טוב שכולנו  היינו מוצאים דרכים אחרות ולא מעזים להיחשף בהתנהגות כוחנית בציבור. מסקנה שבהחלט דורשת התייחסות".

4. "אנחנו בסטרס כל היום ומתפלק לנו בבית"

   "נכון. אנחנו מתזזים כל יום, כל היום. מהעבודה לאיסופים מהמסגרות, ומהסעות לחברות ולגינה השכונתית. כמה אפשר להחזיק שיח מכבד כשאנחנו מותשים? החזקנו את עצמנו יפה כל היום, אבל איפשהו באזור שעת החדשות בערב, לצד התשישות - רובנו כבר מאבדים את זה. היכולת להחזיק נימוס בריטי הולכת ודועכת לקראת השקיעה וביחד עם הסטרס שהחזקנו כל היום - אנחנו מתפרצים. זמן טוב לחשוב על רמת הסטרס בחיים שלנו ואיך כן להגיע אל הילדים שלנו (שרצינו, אני מזכירה) במצב יותר סביר".

5. "רק ככה הם רואים מי החזק פה"

   "המחשבה השגויה שאם נבקש יפה ונדבר עם הילדים במקום להרים את הקול - הם יזלזלו בנו ובכך נאבד שליטה במצב, היא מחשבה שמנהלת הרבה מאוד מערכות יחסים. מצד שני, דמיינו רגע: אנחנו מסתכלים מהצד על שני אנשים, לא משנה באיזה גודל - כאשר אחד מהם עסוק בשלו ומשחק והשני צורח עליו שיפסיק - מי נראה לכם יותר בשליטה בסיטואציה? מי נראה יותר מטורלל ומי נראה שולט בעצמו? מהצד, קל להבין איך מבוגר שנוקט בשיח שקט ומחויך מפגין יותר שליטה במצב".

אז מה עושים?

לכולנו יש את התחושה ש"רק ככה הם מקשיבים. אין דרך אחרת" ונשאלת השאלה, מה קורה כשמישהו צועק עלינו? האם זה מעודד אותנו להקשבה? נסו להיזכר בסיטואציה שבה חבר, לקוח או סתם מישהו ברחוב צעק עליכם. האם הדבר עשה לכם חשק להקשיב לו ולשתף עמו פעולה? כנראה שלא. המצב לא שונה אצל ילדים. הסיבה שהם פועלים בסוף בהתאם לצרחה מעידה רק על דבר אחד: הם מונעים מפחד, שנובע מהתנגדות ועצבים - כל אותם רגשות שמראש לא היינו רוצים ביחסים שלנו עם הילדים. הורים רבים מרגישים שהם ניסו הכל והם פשוט צועקים כי אין להם אופציה אחרת. אני מאמינה שתמיד יש עוד אפשרויות.  

1. היו מודעים

   בתור התחלה, אני ממליצה להעלות מודעות ולהחליט להפסיק מתוך הבנה עמוקה. לחשוב שוב על 'מה נורמטיבי' ומה באמת אני רוצה בחיים שלי. להחליט להפסיק זה הצעד הראשון ואולי הכי חשוב.

2. בדקו למה זה חשוב לכם

   כדי להתחיל להפסיק, חשוב לזכור למה זה חשוב לכם. "למה זה קריטי שנתנהג אחרת? אני מציעה לשבת ולכתוב לעצמכם רשימה ובה שלוש סיבות לפחות, למה בעצם בחרתם את הבחירה הזו. אם לא נשכיל לעשות זאת, ההחלטה לא לצעוק תחזיק אולי יומיים, אולי שעתיים ואולי בכלל לא".

3. רדו לגובה העיניים

   "הטיפ הזה חשוב בכל תקשורת אנושית בריאה: רדו לגובה העיניים של האדם מולכם. זה משנה את כל התקשורת האנושית לגמרי ומאוד עוזר להקשבה אחד לשני. אם הילדים שלך כבר גבוהים מכם - תשבו לידם או שתמצאו דרך ותגיעו למקום של גובה שווה, אפשר לעלות על שרפרף. זה גם מצחיק ויקליל את האירוע. אני די בטוחה שזה בלתי אפשרי לצעוק על שרפרף (אבל זה טרם הוכח מחקרית). דיבור כזה הופך את התקשורת לבריאה יותר".