המידע מגיע מסקרים שערך המכון למחקרים אורכיים בנוער משנת 1979, ונסקרו בו משפחות במשך שנים רבות בנוגע ליכולות השפתיות והמתמטיות של הילדים, על האווירה בבית, ענייני התנהגות והכנת שיעורי בית, האם הם עוזרים לילדים במטלות לימודיות, ועוד. המחקר של שלושת הכלכלנים מקיימברידג׳, צ׳ינווי ג׳ון, יונה רובינשטיין ואנדרו צופמן, הראה את הישיגי הילדים לפני הצטרפות אחים נוספים למשפחה ואחרי, והמסקנה ברורה: אמא ואבא הקדישו לילדים פחות זמן איכות עם כל אח נוסף. נבדקה גם כמות הארוחות המשפחתיות, החיבה הפיזית שקיבלו הילדים מההורים, וכמה ספרים היו לכל ילד. ההשקעה בילד ירדה בשלושה אחוזונים עם כל ילד שנוסף. הילדים הראו ירידה בתחומים שונים, ורגרסיות. ילדות הראו ירידה בלימודים וילדים הפגינו יותר בעיות התנהגות. העניין המטריד ביותר הוא שלא מדובר בהשפעות קצרות טווח אלא בנזק קבוע.
משפחות קטנות יכולות להתנחם גם בכך שכשהן מחליטות להישאר קטנות, ולא לכלול שלושה ילדים ומעלה, ההורים פחות מסתכנים בסיבוכים של הריון, הפלות ולידה, דברים שמעיבים על בתים רבים ולוקחים תשומת לב מהילדים הקיימים. בממוצע, רק ילדים למשפחות קטנות יזכו לכך שהוריהם יקנו להם מכונית, ישלמו על לימודים גבוהים או ירשו סכומים משמעותיים. למשפחות קטנות קל יותר להגשים מטרות בלי לפגוע בחסכונות לגיל השלישי או להכנס לחובות.
מעניין לגלות שמחקר דומה שנערך בסין מצא גם הוא שיש לכל ילד השפעה חזקה על האפשרויות שיכולים ההורים להעניק מבחינה כלכלית וחינוכית, בעיקר באיזורים נידחים, אך מחקר שנערך לפני עשור בנורווגיה הציג נתונים שונים. הסיבה היא כנראה שבנורבגיה יש שירותי רווחה טובים ונוחים יותר, חופשות לידה ארוכות ומשולמות, חינוך ציבורי משובח ופחות סטרס והשרדות באופן כללי, כך שהמתמטיקה הזו של כמות מול איכות שונה מאוד.