איך פתאום בערב אחד, המשפט "שהחיים שבריריים ומתהפכים ברגע" דפק אצלי, בבית שלי ולמשפחה שלי. ומה עכשיו? מה עושים? איך חיים? מה אומרים? ועוד הרבה שאלות...
ברק ואני היינו זוג מהאגדות. הייתה לנו זוגיות מהחלומות, כזו שקוראים עליה רק בסיפורים. ביחד היינו שלם. תמיד בשיתוף פעולה, תומכים אחד בשנייה, הורות משותפת והשקפת עולם זהה. היינו יושבים בסלון מסתכלים אחד על השנייה, מחייכים וידענו בדיוק מה החיוך אומר. שמחנו על המשפחה שהקמנו, על הקריירות האישיות שלנו ועל הביחד.
בשבוע של ה-7 באפריל סיימתי את חופשת הלידה, חזרתי לכמה ימים לעבודה ויצאנו לחופשת פסח. טיילתי עם דור החמוד והמתוק בקניון וההתלבטות הגדולה שלי הייתה איזו נעל ספורט לקנות ובאיזה מחיר. באותו ערב חשבנו ללכת לתערוכה של חברה טובה מאוד שלנו ולא ממש מצאנו בייביסיטר, בדיוק ברק קיבל הזמנה מחבר לבוא לבר בתל אביב לשתות בירה ולחגוג יום הולדת וברק, שמאוד אהב להיפגש עם חברים, שמח על ההזמנה. אז הוא כהרגלו אסף את כל החברות של יובל מהחוג ונפגשנו בגינה. מקלחות, ארוחת ערב וזהו, נגמר היום. הוא התחיל להתארגן ליציאה, ובדיוק בזמן שהתארגן אמרתי לו כמה שאני מאושרת וטוב לי, סתם ככה בלי סיבה. ואם הייתי יודעת שזה המשפט האחרון שאומר לו, לא הייתי משנה דבר כי אני יודעת שזה הדבר שהיה הכי חשוב לו בעולם, שיהיה לי ולילדים הכי טוב שיש.
יובל הבת שלנו רצה לברק כשיצא מהדלת ואמרה לו :"אבא אתה חתיך היום ואני אוהבת אותך", ונתנה לו חיבוק גדול. אני קיבלתי מברק קריצה, נשיקה באוויר וחיוך הכי גדול שיש. בעודי יושבת עם יובל לראות סידרה בטלוויזיה, חבר טוב שלנו התקשר לשאול אם ברק בבית כי היה פיגוע בתל אביב, לאט לאט כבר התחלנו להבין. ברק ניסה להילחם על חייו, אבל זהו. הכול נגמר.
ומה עכשיו?
אני בת 34 עם שלושה ילדים קטנים, כשדור המתוק רק בן 5 חודשים אחרי זוגיות יציבה ומהממת של 14 שנים, מה אני אמורה לעשות עם כל החבילה הזו והמורשת האדירה שברק משאיר אחריו. הדבר הראשון שהיה לי ברור הוא שאני הולכת לדאוג להכול, זה גם מה שהבטחתי לו כשנפרדנו בבית החולים, אני הולכת לעשות את הדברים בצורה הכי טובה שאני יכולה, גם אם זה אומר לצאת מאזור הנוחות שלי.
בשיחה מאוד כנה עם בנותיי, יובל ועמית, הסברתי להן את המצב אבל המסר העיקרי היה שהאבא האהוב שלנו לא פה, אבל אנחנו כן, ואנחנו נלמד ביחד מחדש איך לחיות ולשמוח לצד כאב וזיכרון. היו להן הרבה שאלות מקשות מאוד, כאלה שמעולם לא חלמתי שאצטרך לדבר עם ילדות כל כך קטנות, תשובתי הייתה שאני לא יודעת כרגע ושנלמד ביחד צעד צעד, אבל אני פה ואני לא זזה לשום מקום.
אפשרתי לקבל עזרה, מכולם. דבר שלא היה לי פשוט אבל שמתי לב שהורדתי את האגו והבנתי שהאנשים שמקיפים אותי נותנים לי אוויר וכוח, אז אפשרתי להם להיות לצידי במקומות הכי אישיים שלי, בכאב הפרטי שלי, באובדן של אהוב ליבי ובבלבול ה-כה גדול שנוצר בחיי. ממסלול חיים מאוד ברור ובטוח, נשמטה הקרקע בצורה הכי קשה שיש, אפילו בלי תהליכי פרידה.
פתחתי את הלב ואת הבית, ביקשתי מכל מי שרוצה להגיע פשוט לבוא, אין צורך לתאם ולשאול. וכך באמת היה, הבית התמלא באנשים וילדים. גם אם זה לא התאים באותו הרגע, ראיתי שהמבקרים גילו רגישות מופלאה לסיטואציה והצליחו להתאים את עצמם. נכון זה לא מתאים לכולם, אבל אני את האפשרות נתתי והשארתי את הלב פתוח.
הילדים מעניקים לי כוח כל יום מחדש
הבנתי שהברירה היחידה שיש לי היא להזכיר לעצמי ולילדים שהשמש עדיין זורחת ותמיד תזרח ביום שאחרי. גם כשיש ימים מאוד קשים של חוסר תקווה, אפיסת כוחות ושאלות מאוד קשות של "למה הגיעו לו לסיים ככה את חייו ועוד בגיל כזה צעיר?" ולמה לנו הגיע לעבור את כל המסע המורכב הזה - אז זה בסדר לתת לעצמי ולילדים להיות גם במקום כזה, כי רק משם אפשר לצמוח. לקום בבוקר ולהגיד תודה שקמתי ותודה שהילדים איתי.
אני חושבת שלא שמתי לב כמה ברק השפיע עליי ולימד אותי הרבה דברים כמו אופטימיות ושלווה. כנראה שמשם אני שואבת את הכוחות כל יום, לקום בבוקר לארגן את הילדים למסגרות, להמשיך לארח חברים, להסכים להיתמך באנשים, להישבר ולקום, לכאוב ולצחוק ולראות את השמש שזרחה גם היום. גם הילדים מעניקים לי כוח כל יום מחדש, ואת היכולת לצמוח ולהיאחז בחיים ובמה שהם מעניקים לנו.
היום כמעט ארבעה חודשים אחרי, כל יום אני חווה משהו חדש. אם כל פעם חשבתי שאת הדבר הכי קשה עברתי, אני מגלה שלא. הקושי קיים בכל רגע נתון והמחשבות על ברק, הילדים, המשפחה וכל המעגלים שעוברים את המשבר האדיר הזה בצורה שונה - לא עוזבים אותי, אבל לפחות יש לי את המעטפת הזו. זה אחד הדברים שהכי מחזיקים אותי ומאפשרים לי לקחת אוויר ולחשוב בצורה הגיונית. אני אסירת תודה על כל זה.
וכן, אני עושה דברים שלא חשבתי שאעשה, ואפילו רשמתי את דור לתחרות התינוק של גרבר כי פשוט רציתי לשמוח ולשמח, ולתת למשפחה שלנו את ההזדמנות לזכות בדברים משמחים, שיביאו חיוך שיקשט לנו את היומיום. לא ידעתי שנזכה, אבל זו כנראה התוצאה הטובה של הבחירה בדרך הזו.
החיים סידרו לי מסיבת הפתעה רצינית מאוד, ואני בחרתי. בחרתי לקחת את ההזדמנות הזו לכאוב את החיים שנגמרו והמשפחה שלי שהתפרקה, אבל להחזיק חזק את מה שנשאר לי גם כשקשה ושהנפש מפורקת. להזכיר לילדות ולדבר על ברק בכל פעם שרוצות, להזכיר את כל הדברים שלמדנו ביחד ומשם לצמוח. לתת להן את התחושה שאבא ברק תמיד מאחוריהן ותומך בהן בכל רגע נתון וזה משהו שיש רק להן, יחיד ומיוחד.