כל הילדים נולדים שווים, בכל העולם. השוני העיקרי ביניהם הוא הסביבה לתוכה נולדו, החוקים שלה והדברים שיש לה להציע. בעוד בהורות המודרנית של התרבות האמריקנית, וכמותה גם בישראלית בשנים האחרונות, ישנה נטייה ברורה לשים את הילד במרכז ולהיענות לכל צרכיו מיידית, בתרבויות אחרות המצב שונה. סופרת אמריקנית מצליחה המתגוררת כבר כמה שנים בפריז, ליקטה ברב מכר חדש מאה טיפים צרפתיים לגידול ילדים, אותם אספה בדרכה החדשה, אשר על פי חווייתה האישית ייצרו ילדים מחונכים ועצמאיים יותר.
רגשות אשם הם מחוץ לתחום
הסופרת פמלה דרקרמן, חובקת עתה את הספר השלישי שלה העוסק בחוויותיה מגידול ילדים בצרפת, שמו: "בבה (תינוק בצרפתית) יום אחרי יום". קדמו לו "לגדל את בבה", ו"ילדים צרפתים לא זורקים אוכל". דרקרמן הפכה לשם דבר בעולם ההורות לאחר שפוסט שכתבה לפני כשנה, שליווה את צאת ספרה הקודם, בשם "אמהות צרפתיות הן טובות יותר", הפך לוויראלי.
"למה זה שבמאות השעות בהן ביליתי בגינות משחקים עם ילדיי בצרפת, מעולם לא ראיתי ילד אחד, פרט לאלה שלי, חווה התקף זעם?", נכתב בו. "למה חבריי הצרפתיים מעולם לא נאלצו לסיים שיחת טלפון בחטף מאחר שאחד מילדיהם היה זקוק לדבר מה? למה הבתים שלהם לא נראים כאילו השתלטו עליהם ילדים, ובסלון שלהם מעולם לא ניצב מטבח לילדים או צעצוע?".
האמריקנים, ובעיקר האמהות האמריקניות, התרעמו מעט תחילה, אך גישתה של דרקרמן, שמציגה את עצמה כאמריקנית צופה ומתרשמת, ולא כצרפתיה מבקרת, הצליחה ליצור בהם אמפתיה והפכה אותה לסופרת מצליחה. אחרי ההצלחה האמריקנית הגיעה ההצלחה הבינלאומית, והספר תורגם לעשרות שפות, כולל צרפתית.
בספר החדש יוצרת דרקרמן, שבעבר כתבה באופן כללי יותר על ההבדלים התרבותיים בהם נתקלה כאם, מדריך של ממש עם מאה טיפים קונקרטיים אותם ניתן לשאול מהאומה השיקית. "ההלם הגדול ביותר שלי כשהגעתי לצרפת היה ששם חרדה כלפי הילד או דאגה אינן תכונות שמשוייכות עם הורות טובה", היא נזכרת. "מרגע הכניסה להריון האם מקבלת נקודות זכות על רוגע. במגזינים שם יש כתבות להריוניות על איך להיות אמא-זן, שתלד תינוק-זן. עבור ניו יורקרית נוירוטית כמוני, כל הזן הזה היה מלחיץ מאוד. בכלל, הצרפתים לא רואים את רגשות האשמה או הקורבנות כסימן שאת באמת אוהבת את הילד, הם חושבים שרגשות אשמה אינם בריאים ומנסים למדר אותם".
דעו להגיד לא, אבל תאמרו בעיקר כן
דרקרמן אימצה הרבה מהמנהגים שפגשה לחייה, וכיום היא מרגישה זרה למדי מהרבה מהמנהגים האמריקניים. "הרבה מהאמריקנים שמים את ילדיהם במין כלא קולינרי", היא אומרת. "הם מזינים אותם במזון מהיר כמו טוסטים עם גבינה ונגיסי עוף. הם נותנים להם לאכול חטיפים כל הזמן. מתחשק לי ללכת לאמהות שנותנות לילדים בפארק עוגיות ולהגיד: ואחר כך את מתלוננת שהוא לא רוצה לאכול ארוחת צהריים? אבל אני לא מהאמהות שעושות את זה. אני מאלה שהולכות הביתה וכותבות על זה ספר. אני חושבת שהנוהג הצרפתי שהכי שינה את ההורות שלי היה חוק ה'לא מפריעים', אם ילד מפריע באמצע משהו, מסתובבים אליו ואומרים לו בנימוס: אני עסוק עכשיו במשהו אחר, ואהיה איתך מיד כשאסיים. הכבוד הזה הוא דו צדדי. כשהילד שקוע במשחק, המבוגר לא יפריע לו. זה יוצר שינוי של ממש בהתנהלות היומיומית".
קבלו עוד כמה טיפים נבחרים מתוך הספר:
- כשילדים בוכים, צריך לקחת פאוזה. להמתין מספר דקות ולתת להם לבכות לפני שניגשים. תינוקות ילמדו לישון יותר טוב, וילדים יפתחו סבלנות כך.
- ילדים אוכלים רק בשעת הארוחה, או בשעת ארוחה קטנה אחת נוספת ביום.
- קודם מגישים לשולחן ירקות בלבד.
- ילדים לא מוכרחים לאכול, אבל הם חייבים לטעום הכל.
- יש לשאוף לתת לילדים כמה שיותר חופש, ולא להעמיס עליהם בפעילויות.
- במקום שתי מילות נימוס, הילדים הצרפתיים נדרשים בארבע: תודה, בבקשה, שלום ולהתראות.
- צריך לדעת לומר 'לא' תקיף, אך להקפיד לומר 'כן' ככל האפשר.