סמל ראם מאיר בטיטו היה לוחם גולני, וב-7 באוקטובר היה בכיתת הכוננות. הוא נלחם שעות ארוכות עד שנגמרה התחמושת. כשחזר לבסיס בכיסופים התקשר לאימו דקלה דנינו-ממן, ושיחתם נכנסה ללב כולם. בשיחה הרבה רגעים קשים, אבל גם גבורה. לאחריה, ראם נפל מירי פצמ"ר. "חזרתי למוצב ומחכה לפקודות להמשך. אני אוהב אתכם ומתנצל אם פגעתי בכם. רציתי להגיד שאני אוהב אותך אם יקרה משהו. את לא מבינה מה קורה פה, יש פה דברים שאסור לראות", אמר לאימו. המשפחה זכתה למחווה מרגשת במיוחד כשבהשראת השיחה, כתבו אלי חולי, עידו אוחיון ואור פריי שיר מרגש במיוחד.
הבוקר (שישי), דקלה קיבלה ביצוע מרגש במיוחד באולפן וסיפרה לחיים אתגר ולמעיין אדם על הקשיים והשיחה הקשה. "ראם תפעל אותה מהרגע הראשון, הוא חכם ושנון. הוא נלחם לצד אורי שני, מפקד המחלקה שלו שנפל לצידו. אחרי יום שלם של לחימה, כשהגיעו למוצב, הוא מצא זמן להתקשר אליי", התייחסה. "הוא הרגיש את הדברים, וביקש שאשים אותו על רמקול. הוא ידע שכולם אצלנו בגלל שמחת תורה ושאין לו זמן לדבר עם כולם. אפשר לשמוע את הקול שלי נשבר, נחנקתי, אבל הייתי חייבת להיות חזקה בשבילו. הוא התרגש לדבר איתי, תמיד היה לנו קשר מיוחד. הוא נקודת החולשה שלי, ואני שלו. רעד הקול שלו היה רעד שלדבר עם אמא ולא רעד של פחד. כשנתנה הפקודה, היו חיילים שהבינו את הסיטואציה אבל היה להם קשה לצאת. ראם ישר יצא עם אורי. הם רצו ופצמ"ר נפל עליהם משום מקום".
הבנת שזו שיחה אחרונה?
"לא הבנתי, לא קיבלתי ולא הפנמתי. לקח לי זמן להבין שראם נפרד מכל האנשים החשובים בחייו. האסימון נפל לאחר חודש וחצי כשהמשפחה של אורי קיבלה את הטלפון שלו, וראו שבאמצע הלחימה הוא צילם את כל הצוות. זו תמונה של כולם, באמצע הלחימה. אורי אמר להם: 'חברים, אנחנו נלחמים אבל מחייכים. אתם מקדשים את האדמה של מדינת ישראל. אני שולח את התמונה לאימהות, תחייכו'. כשקיבלתי את התמונה, ראיתי את העיניים של ראם והבנתי שהוא מרגיש שמשהו רע עומד לקרות לו באותו היום. בתור אמא, אני רק צריכה להסתכל על העיניים ולקרוא אותו. הבנתי שהוא נלחם בגבורה, בענווה, באומץ לב - אבל ידע שייקרה לו משהו".
הוא בעצמו אומר: "יש פה דברים שאסור לראות", הוא הבין.
"ניסיתי להיות בשבילו, אמרתי שאני מבינה אותו אבל שעליו להתחזק. מבחינתי ראם הוא הילד הכי חכם ויפה בעולם. הוא באמת כזה. בתפיסה שלי לא חשבתי לרגע שמשהו יכול לפגוע בו. לאורך כל היום הוא נלחם במחבלים".
מתי את מבינה שזה נגמר?
"ראם נהרג 20 דקות אחרי שדיברנו בטלפון בשבת שמחת תורה. בתחושתי הבן בסדר כי דיברנו. הקצינים הגיעו לבשר רק בשני בערב. כל הזמן הזה אני לא יודעת כלום. באותו ערב שמעתי את הדפיקות ואת בעלי צועק 'שמע ישראל'. ירדתי במדרגות ואמרתי להם שזו טעות, שדיברנו בטלפון, והם ביקשו שאשב ובישרו לי שראם נהרג. גם באותו הרגע לא הבנתי את זה, חזרתי לכובע התפעול, ועוד לא התפרקתי".
אני חושבת שאף אחד מאיתנו עדיין לא עיכל.
"סוף השבוע אלו ימים עם עוצמות אחרות כי אלו הימים שהילד חוזר הביתה. היום בשש בבוקר כבר הייתי בבית העלמין. סיפרתי לו שאני מגיעה לכאן, בכל יום אני קוראת לו תהילים לנשמה, אבל גם קוראת לו בשביל המוח. כל עוד זוכרים אותו, הוא חי בתוכנו. הדבר שגורם לי לקום בבוקר זו האמונה שבזמן גאולה ומשיח, אהובינו יחזרו אלינו. בכל ליבי אני מאמינה שראם יחזור אליי".
כאמור, השיחה הקשה שהופכת את הבטן, היוותה השראה גם בעבור היוצרים אלי חולי, אור פריי ועידו אוחיון - שכתבו שיר ("סיפורי מלחמות"). "קיבלתי שיחה מבת הזוג שלי שיש יום הולדת בנתניה לאחות של ראם. החלטנו ללכת לשמח אותה, המשפחה זיהתה אותי ואמרו שישמחו שאכתוב שיר להנציח אותו", אמר חולי. "נכנסו אור, עידו ואני לאולפן, שמענו שיחות, ראינו תמונות. שמענו את השיחה האחרונה וניסינו להבין מי היה ראם ומה עבר באותה שבת".
דקלה, הם הבינו נכון?
"כשהשיר נכתב הייתי באאוט לגמרי. גם עכשיו אני עדיין לא מאה אחוז, וכל המסע שהם עשו היה מול המשפחה שלי. יש לי משפחה שהיא חזקה כמו אגרוף, תומכת. חמש אחיות מאחודות, בעל מהמם שגידל את ראם שתומך ומתאבל. יש את הילדים האמיצים שכאן, ואני מודה לאל שאנחנו מצליחים להתמודד בכל בוקר".