אדם חכם ומנוסה ממני, אברהם מאסלו, אמר שהנעתו של האדם לפעולה מותנית במילוי צרכים בסיסיים ואוניברסליים. הצורך הראשון והבסיסי ביותר הוא צורך פיזיולוגי. על האדם לאכול, לשתות ולישון על מנת להיות מסוגל לפעול. הוא צריך שלא יהיה לו קר מידיי או חם מידיי ושיהיה לו מקום בטוח לישון בו.
בהנחה שכל אלו מתקיימים ברומניה (הרי, נוכל ללון בבית מלון, לאכול במסעדות וללבוש בגדים מתאימים), אזי, נעלה לדרגה הבאה בפירמידה ונגיע לצורך בביטחון. אותו הביטחון שכולל יציבות תעסוקתית, ביתית, ומשפחתית מייצר לנו יציבות יומיומית וסדר בסיסי. מאסלו טען שמי שהצורך הזה לא מסופק אצלו עלול לסבול מחרדות ודיכאון. (אני כבר בחרדה מהדבר הזה!)
מבחינתי מה זה אומר?
אם בעלי היקר אמון כרגע על פרנסתנו, על הצלחה במקום העבודה החדש והתמקמות בו, אני אמונה על סיפוק הצורך המשפחתי בביטחון. לדעתי, במעבר לחו"ל עם ילדים, הצורך הזה מתחלק בין שלושה גורמים המרכיבים משולש שווה צלעות ויציב במיוחד:
יופי, הבנו, מרגש ממש. נשאלת השאלה איך לעזאזל עושים את זה? אנחנו עוברים למדינה זרה, לא מדברים את השפה שם וצריכים לייצר לבנות (ולנו) יציבות. במשולש כמו במשולש, הכול קשור להכול וצריך להסתכל על המסגרות כשמסתכלים על המגורים ולהפך.
1. השלב הראשון הוא איסוף מל"מ, למידה ובחינה של המקום החדש אליו עוברים.
מעבר למובן מאליו: שיטוט אינטרנטי והכרות עם google earth, כדאי גם ליצור קשר עם אנשים שחיים שם ועדיף שיהיו באותו הסטטוס המשפחתי שלנו. לשאול שאלות, להתעניין ולנסות לבנות בעיני רוחנו תמונת חיים מציאותית ביעד. כך למשל, למדנו שרוב הזרים בבוקרשט חיים בשכונה מסוימת, שהחינוך הממלכתי לא בא בחשבון ושיש הרבה אפשרויות של חינוך פרטי באנגלית.
כשעברנו למוסקבה, למדנו מראש על הפקקים הנוראיים והבנו שהמדד הראשון לבחירת מקום מגורים הוא קרבה למקום העבודה. הסבירו לנו גם שממש קר בחורף אז כדאי לגור כמה שיותר קרוב לתחנת מטרו כדי שנוכל להתנייד בקלות גם כשמושלג וקר במיוחד (נסו ללכת ברגל יותר ממאה מטר ב 35- ותיווכחו).
כשעברנו לסאו פאולו, למדנו על הנהר העובר בעיר והיתושים שהוא מושך. ידענו שאם נגור בקרבתו צריך לוודא שיש רשתות על החלונות. הבנו גם שמטוסים עוברים קרוב מאוד לגורדי השחקים בשכונות מסוימות ושהרעש נוראי וחשוב לבדוק את מסלולי הטיסות מעל לשכונה בה נגור.(ושום מילה על הפשיעה בעיר, צמתים שנשדדים בהם בד"כ, ואזורים שעו"סים ושוטרים נמנעים להתקרב אליהם).
בקיצור, כל מקום והדקויות שלו שרק מי שמתגורר בו יודע לספר עליהן, ולכן השיחות המקדימות חשובות.
2. השלב השני הוא ברור של סדרי העדיפויות המשפחתיים
התחלנו בערב סלון רגוע על כוס תה, והכנו רשימה של כל מה שחשוב לנו שיתקיים בסביבת החיים החדשה שלנו. למשל, לא רצינו שהבנות ייסעו בהסעות למסגרות, והבנו שנרצה לגור צמוד מאוד למסגרת החינוכית, ושהן צריכות להיות באותה המסגרת כדי לצמצם את זמן הפיזור בבוקר.
יש לנו חברים ששומרים שבת והגדירו לעצמם שרוצים להתגורר בקרבת בית כנסת. חברים אחרים ידעו שזו הזדמנות מבחינתם להתגורר בבית פרטי עם גינה, וחברים שהחליטו להוזיל בעלויות מגורים ולגור במעונות הסטודנטים שהאוניברסיטה אפשרה להם.
3. השלב השלישי הוא חיבור אל השטח
מבחינת מגורים ועבודה: פתיחת מפה.
מיקמנו על מפה את מקום העבודה של מר בחור וסימנו את כל דרכי התחבורה אליו (תחנת מטרו באזור, קווי אוטובוס, מוניות זמינות וכו'). הבנו את זמני ההגעה שיהיו לו אם נגור בכל אחת מהשכונות שסימנו לנו כרלוונטיות.
מבחינת מסגרות חינוכיות: יצירת קשר.
נכנסנו לאתרים של ביה"ס והגנים השונים, אלו שהמליצו לנו עליהם ואלו שמצאנו בעצמנו והתחלנו לשלוח מיילים ולהתקשר. במקרה שלנו, זה היה די דחוף כיוון שעמד לנו פרק זמן קצר להתארגנות וחששנו לפספס את תקופת ההרשמה לשנה"ל הבאה.
שאלות שכדאי לשאול בהקשר החינוכי:
איזה סוג חינוך אני רוצה לאפשר לילדי? בינלאומי/מקומי/אנטרופוסופי/חינוך יער/יהודי
האם שפת הלימודים חשובה לי? לימודים באנגלית/בשפה מקומית
האם רוב הילדים בביה"ס הם דוברי אנגלית או שפת המקור (מידע חשוב מאוד מבחינת חיברות הילדים, מבחינת השפה המדוברת בהפסקות וכמובן מושפעת ממשך הזמן שמתוכנן להישאר במדינה).
עלויות - האם מקום העבודה משתתף במימון הלימודים? האם הסעות ואוכל כלולים בחוזה? האם חוגים (after school activity) כלולים בחוזה מול ביה"ס?
היכן ממוקם ביה"ס? באיזו שכונה, באיזה מרחק מהעבודה ונגישות תחבורתית אליו.
האם ביה"ס מכיר ויודע להתמודד עם ילדי זרים/מהגרים ויש לו תכניות לימודיות מתאימות ללימוד שפה/חיברות והסתגלות?
4. תכלס
אין טוב ממראה עיניים. אם מתאפשר וניתן, מומלץ כמובן לנסוע ליעד המגורים ולהתרשם.
את ביקור ההתרשמות כדאי לתכנן היטב מראש, לקבוע סיורים בשכונות עם מתווכי דירות (אם נפגשים עם שני מתווכים שונים מגלים מקומות נפלאים) וסיורי הכרות במסגרות החינוכיות. במקביל, וכיוון שחלק מתחושת הביטחון של האדם מושפעת מיכולתו להיות עצמאי ולהסתדר, מומלץ ללמוד את שפת המקום.
הסתכלו היטב במראה ושאלו את עצמכם - האם אתם באמת יודעים לדבר אנגלית? יכולים לצפות בסרט ללא כתוביות ולהבין הכול? אם התשובה היא לא, הקדימו תרופה למכה והירשמו ללימודי אנגלית. על אחת כמה וכמה במקום שאינו דובר אנגלית. קשה לי להסביר כמה זה מתסכל לנסות לקנות שמפו שהכתוביות עליו הן באותיות קיריליות, להגיע הביתה ולגלות ששמת קרם גוף על השיער.
נסו לעבור מדינה כשאתם כבר יודעים לקרוא שלטי רחוב, להציג את עצמכם ולנהל שיחת רחוב בסיסית.
עד פה על רגל אחת, כללי האצבע על פיהם התנהלנו כשעברנו. לנו זה עבד. מה לכם?
*דנה לב, בת 36 חולקת את בעלה עם חברת אלעל, יחד הם הורים לשתי בנות. בארץ – עוסקת בקיימות ואיכות הסביבה. הטמעה, הכשרה וניהול פרויקטים רשותיים. ברומניה – מחפשת את עצמה ובינתיים משלחת יהבה על המקלדת בבלוג יומן מסע.