"זהו, עכשיו כבר לא נתגרש" היא אמרה לי באחד מימי השבעה. שתקתי ולא ידעתי מה להגיד. רציתי שתגיד שלא נתגרש כי היא אוהבת אותי או כי היא רוצה להיות איתי. "למה אמרת את זה?" שאלתי אותה אחרי כמה דקות. "כי עכשיו אף אחד לא יוכל להבין מה עובר עליי מלבדך" היא ענתה וטמנה את ראשה בנקודה הזו שלה שעל כתפי.
כמה שנים של חברות עברנו, עוד כמה סבבים של on ו-off, תשע שנות נישואין, שני ילדים מופלאים, משכנתא, עבודה, שגרה שוחקת וחמותי – כל אלה התנקזו לתוך האובדן של עומר באמצע החיים. פתאום הריבים הטיפשיים, הוויכוחים האין-סופיים, אי-ההסכמות הגדולות ביותר, פתאום הכל מתגמד.
הפסיכולוגיה מגדירה אבדן של ילד כדבר הקשה ביותר שאדם יכול לחוות, אין דבר קשה יותר מזה. ואני כמו תמיד, הולך על הכי עוצמתי, אין אצלי באמצע, או הכי חזק או כלום. והאבדן הזה, שגרם לכל אחד מאיתנו בנפרד לשאול את עצמו "למה אני???" טרף את קלפי הזוגיות שלנו. אותם קלפים שלאורך השנים ביחד דמו לפעמים למשחק "מלחמה". אני שולף אס, היא מוציאה לי ג'וקר. אני זורק מלכה, היא נפטרת משתיים לב-אדום. ככה היינו. אפילו במלחמות לא היינו מסונכרנים. האובדן הפתאומי של עומר שלח אותנו לגרוס את מסמך ההבנות וטבלת החגים שניסחנו חצי שנה קודם לכן אצל המגשרת הנחמדה, רגע לפני שכמעט פירקנו את החבילה.
"הגבול בין להישאר ביחד ובין להיפרד הוא דק כחוט השערה. כמו הגבול שבין לפרנס עורך דין או יועץ זוגיות", אמרה לי מישהי שאני בכלל לא מכיר ביום השבעה האחרון. הקשבתי לה בקפידה, במיוחד בזכות העובדה שהיא כבר הייתה במקום שאני אליו עדיין לא הגעתי. "אז למה התגרשת בסוף?" שאלתי. "זו הייתה משאית שהידרדרה בלי בלמים ואף אחד כבר לא יכול היה לעצור אותה" היא השיבה.
שתי דקות לאחר מכן קפצו לי שוב כל הפיוזים. מה לעשות, אני בן-אדם מסודר ואשתי, איך לומר את זה בעדינות, לא כדאי לבנות עליה שתדליק את הדוד ביום חורפי וקר. אל תבנו על זה שהיא תשטוף את האוטו (שלא לדבר על לתדלק). אבל עזבו את הדלק, מה הבן-אדם מבקש? לשטוף את הכפית של האספרסו ולא לזרוק אותה לכיור הנקי? הרי את רואה שהכיור מצוחצח ומריח אקונומיקה, אז למה לקלקל? למה עכשיו כתם הקפה הזה שנוזל עד נקודת הניקוז? מה ביקשתי? לפרק את האטום? לעשות שלום עם הסורים? כל שביקשתי הוא לשטוף את הכפית הקטנטנה הזו ולשים אותה בצד.
תכל'ס, אם היינו מכירים היום, אין סיכוי שהיינו מתחתנים, את זה היא יודעת. כי מה לעשות, בגיל 40 אתה קצת יותר ביקורתי, קצת יותר ממוקד, קצת יותר שואל שאלות ושם לב לדברים. אבל כשאתה צעיר מאוהב בן 25 אתה לא רואה כלום, רק טוב. האהבה עיוורת, השכנים לא.
הרי לקיים זוגיות במצב רגיל זו משימה כמעט בלתי אפשרית. מה ההיגיון שמאחורי הפורמט? לא בטוח שהבנתי ולפעמים נראה שאפילו מיציתי. רגע, הבן-אדם שהכי לא דומה לי, שאומר לי בדיוק מה לא בסדר אצלי, זה הבן-אדם שאני אמור לחיות איתו? לא יודע...
עכשיו, תוסיפו לזה את העובדה שבדיוק הרגע איבדנו את היקר לנו מכל והנה לכם פצצה מתקתקת. כל צעד לא נכון מצית את חבית חומר הנפץ הזו. אימא שלי תמיד אומרת שיש משהו מופלא ביהדות. "שמע, הם ניסו שם הכל ביהדות, את כל השיטות ובסוף הגיעו למסקנה שהפורמט הזה הוא המתאים ביותר. לפחות תנסה ללמוד מניסיונם של אחרים" היא תמיד ממליצה.
אפילו ברגשות שלנו אנחנו לא מסונכרנים
אני עונה לה שאפילו ברגשות שלנו אנחנו לא מסונכרנים. לה יכול להיות יום מעולה, היא בהיי מטורף ואני בדיוק חוזר הביתה מרוסק מגעגועים לילד שלי שאיננו עוד. איך מכילים את זה? איך אפשר לשמור מקום לכאב של צד אחד כשהצד השני מרגיש שהוא בשיא?
אחרי כמה פיצוצים גילינו שלכל אחד יש דרך משלו להתמודד עם האבדן. אני נמשך לתיעוד, היא לא מסוגלת לראות סרטים שלו. היא שומרת כל פיסת בד ונייר, אני לא ממש מתחבר לזה. היא מעדיפה להיות בחוץ, אני אוהב את הבית.
החלטנו גם שאם לצד אחד קשה במיוחד, הצד השני חייב לבוא ולחבק אותו. חזק. הרבה זמן. כמה שצריך. ואם הצד השני לא בדיוק מזהה שלצד הראשון קשה, אז הצד הראשון צריך להגיד לצד השני שקשה לו. החלטנו לדבר, לשתף, לתקשר. גם על הדברים הטובים אבל בעיקר על הדברים הקשים. החלטנו לתת זו לזה את המרחב ואת הזמן להתאבל בעצמו, עם הכלים שלו, בלי לנסות להגיד מה טוב ומה לא טוב. וגם אם לא מסכימים, "אז בואי נסכם שאנחנו לא מסכימים וזה בסדר", אמרתי לה באיזה יום אחד כשהבית נראה אחרי מגה פיגוע והייתי בטוח שהתבלבלתי בדירה, אז מיד סגרתי את הדלת וירדתי ללובי כדי לוודא שהגעתי לבניין הנכון וספרתי בלובי עד מיליון-תאלפים לפני שכל הקפיצים בראש שלי משתחררים.
וגם לה יש קפיצים רופפים ולא מחוזקים עד הסוף. לפעמים היא כועסת עלי נורא על משהו שאמרתי לפני שהיו בכלל טלפונים סלולרים בעולם או כשמישהי שהיא לא מכירה ניגשה אלי ואמרה איזו מילה. ואז אני מזכיר לה שההפך מלאהוב זה לא לכעוס. ההפך מלאהוב זו אדישות. על מי אתה כועס? אני שואל אותה ולא מחכה לתשובה. בדרך כלל על האנשים שאכפת לך מהם, האהובים שלך. אם אתה לא כועס עליהם, אז צריך לשאול את עצמך למה.
עכשיו תסלחו לי, אני חייב להתקשר למוסך. היא שוב דפקה את האוטו וכבר ספרתי עד מאה ולא נרגעתי אז המשכתי עד אלף וגם לא ירד לי. איך היא לא ראתה את העמוד, יש חיישני רוורס, העמוד שם עומד, למה להזיז אותו?
>> בפעם הקודמת: איך נכנסים להריון בשנת אבל?
עוד על הסיפור המרגש ועמוס ההשראה של מיקי ארגמן על אובדן, אופטימיות והרבה אושר - היכנסו לקופסה 2.0