לפני מספר חודשים התקבלה ההחלטה לעבור לקליפורניה בעקבות רילוקיישן מחברת ההיי-טק של בן הזוג שלי. הילדים, תמר בת השמונה וחצי וברק בן החמש וחצי היו מרוגשים וסיפרו לחברים שלהם שהם עוברים לאמריקה. ומה עם האנגלית? חשוב שילמדו את השפה לפני שנטוס, לא?
כל הניסיונות שלי לשכנע אותם ללמוד אנגלית לפני הנסיעה עלו בתוהו. זה מתסכל במיוחד בהתחשב בכך שלילדים יש שתי (!) סבתות מורות לאנגלית. הסבתות קיבלו משימה לשחק עם הילדים באנגלית, לדבר איתם, לתרגל מספרים ואותיות. הילדים מחו בקול רם, ובעברית. הסבתות התנצלו בפנינו, באנגלית, מלמלו ״סורי״ על כך שהן לא מצליחות לשכנע אותם. "או קיי", חשבתי לעצמי, "ננסה כיוון אחר". המצאתי משחקי תפקידים באנגלית ומצאתי את עצמי משחקת לבד (אבל באנגלית). קניתי תוכנות ללימוד אנגלית לילדים שהן חווייתיות ומהנות אבל הילדים סירבו לצפות בהן. הגדלתי ראש והזמנתי חברים של הילדים שייצפו יחד בסרטונים שמלמדים את השפה ומצאתי את עצמי לבד עם החברים כי הילדים שלי עזבו במחאה את החדר. (היי, לפחות החברים ממש השתפרו באנגלית בזכותי).
דיברתי בטוב, דיברתי בהיגיון, דיברתי לקיר.
דיברתי אל הלב שלהם, אל השכל שלהם ובעיקר אל הגב שלהם. הפגשתי אותם עם ילדים של חברים שגרים בארצות הברית כמה שנים בתקווה שהם יספרו להם על הניסיון שלהם ויעודדו אותם ללמוד אנגלית לפני הנסיעה. אבל בעקבות המפגש הבת שלי הגיעה אליי עם חיוך ניצחון על הפנים ואמרה לי שהחברה החדשה שלה אכן עודדה אותה שלא ללמוד אנגלית לפני הנסיעה.
דיברתי בטוב, דיברתי בהיגיון, דיברתי לקיר.
ולכן, את השליטה הם לוקחים לעצמם חזרה בכך שהם מסרבים לשתף פעולה בלהתכונן לעזיבה הזו. כאילו הם אומרים ״אבא ואימא, אתם יזמתם את ההרפתקה הזו ובגללכם אנחנו צריכים לעזוב את כל מה שמוכר לנו. אל תצפו מאתנו גם לשתף פעולה בתהליך".
ההבנה הזו עוררה אצלי רגש אחר כלפיהם: חמלה. הכוונות שלי היו טובות ללא ספק, רציתי לעזור להם עם לימוד האנגלית עכשיו כדי שיהיה להם קל יותר אחר כך, אבל פעלתי במישור הקוגניטיבי ואילו הם לא היו פנויים בכלל ללמידה.
התובנה הזו גרמה לי להוריד מהם לחץ. קראתי לבתי הבכורה ואמרתי לה שאני ״משחררת״ אותה מלימוד האנגלית. שאני סומכת עליה שהיא תגיד לי כשהיא תרצה ללמוד או סתם לתרגל אתי מלים ומספרים. פניה אורו, הכתפיים שלה נרגעו והיא חיבקה אותי חיבוק חזק ומלא הכרת תודה. הרגשתי שהורדתי ממנה חלק מהמעמסה שיש עליה בכל המעבר הזה.
הרצון שלי לעזור לה עם לימוד האנגלית העמיס עליה מכמה בחינות: גם ככה המעבר הזה קשה וכל יום שעובר מקרב לפרידה, אז בנוסף לכך היא רואה שאימא ואבא מאוכזבים ממנה. במקום להיות הכתף שלה הייתי עוד גורם מלחיץ ודורש. רק לחשוב על זה שוב גורם לי לבכות. יש לנו ההורים הרבה כוונות טובות ואנחנו רוצים שהילדים יממשו את הפוטנציאל שלהם. אנחנו יודעים מה נכון ויעזור להם וקשה לנו לראות איך הם לא משתפים פעולה. התסכול שלנו גורם למצב רק להחמיר. הבנתי איך הורים יכולים להגיע להתניות, מרוב תסכול. כמעט עשיתי זאת בעצמי. משהו בסגנון: ״אם את לא לומדת אנגלית שעה, את לא נפגשת עם חברות.״ לא הגעתי למצב הזה לשמחתי כי אני לא מאמינה בהתניות, מבחינתי הן ניצול הכוח שלי כאימא, בבחינת חזקה על חלשים. זה קו שאני לא מוכנה לחצות.
לסיכום, כמה תובנות שפיתחתי בעקבות הניסיון העקר שלי:
1. לימוד שפה חדשה, כמו כל לימוד, לא יכול לבוא בכפייה.
2. הניסיונות המגושמים ומלאי הכוונה הטובה שלי לגרום להם לרצות ללמוד אנגלית נבעו מהתסכול שלי. כשהבנתי את זה, הפניתי את המשאבים להתמודדות עם התסכול שלי ולא עם פיתוח שיטות מתוחכמות יותר לשכנוע הילדים.
3. בעקבות העבודה העצמית שעשיתי הצלחתי לראות את הצד של הילדים שלי ולהרגיש חמלה כלפיהם.
4. הידיעה שאימא היא בצד שלהם, שהיא כתף להישען עליה ומקום מפלט חשובה יותר מתרגול של פרזנט סימפל.
5. עם כל הרצון הטוב, לא ניתן להאיץ תהליכים ו״לקחת״ למישהו קושי כשהוא לא רוצה לשתף פעולה. הניסיון להקל הפך להיות הכבדה נוספת בתהליך המעבר המאתגר ממילא.
6. אחרון חביב: החיים יעשו את שלהם. הילדים יגיעו לבתי הספר בארצות הברית ובהתחלה לא יבינו הרבה אבל הזמן יעשה את שלו. ילדים הרי קולטים מהר, נכון?
*ד״ר יפעת מצנר-חרותי, מנחת הורים וחוקרת את נושא השילוב בין עבודה למשפחה. יש לה גם פודקאסט שנקרא ״הורימובדים״ שעוסק בעניינים שמעסיקים הורים רבים כיום.