אופיר אנגל בן ה-18 שוחרר משבי חמאס לפני שבעה חודשים, אך הקולות, הריחות ותחושת הפחד שהרגיש במשך תקופה ארוכה לא עוזבים אותו עד היום. "זה לא באמת נגמר", סיפר ב"חדשות הבוקר". "זה לא שחזרתי ונגמר המסע שלי, זה עדיין ממשיך. חשבתי שכשאחזור אהיה באופוריה מטורפת, שהחיים יחזרו להיות מושלמים. חזרתי - וזה לא זה. יש עוד 120 חטופים שאני יודע בדיוק מה הם עוברים. זה איתי כל הזמן".
"אני עדיין בתהליך. המון השתנה. המחשבה השתנתה ממש בעקבות זה. המון דברים מקפיצים אותי בחזרה לשם, כמו ריחות מאוד ספציפיים. המחבלים היו מדליקים קטורת בחדר שהחזיקו אותנו. כשאני מריח קטורת, זה זורק אותי לשם. אם אני שומע שצועקים ולא רואה מי, זה מבהיל פתאום. זה מקפיץ אותי".
איך נראה היום-יום שלך?
"זה מוזר, אין לי באמת סדר יום. כל שבוע אני יודע מה אעשה בשבוע הבא. לפני היה לי בית ספר, הייתי מסיים, הולך הביתה, מתאמן בכדורסל, בסופי שבוע נפגש עם יובל. סדר יום רגיל. עכשיו זה שונה ממש. אני בראיונות, בפרויקטים, בטיסות".
אנגל נחטף מבית חברתו, יובל שרעבי, יחד עם אביה יוסי ז"ל ודודה אלי. יוסי נרצח בשבי, אחרי שהופרד מאופיר ביום שזה השתחרר. "הייתי עם יוסי חודשיים. יוסי שמר עלינו, הגן עלינו, הרגיע אותנו כל הזמן. לא יודע איך הייתי שורד בלעדיו. היינו מאוד מבוהלים שם והוא תמיד אמר לנו: 'אל תדאגו, אנחנו נצא'. הוא היה האופטימי מבינינו. אלה הדברים הקטנים שמרימים אותך ואתה אומר: טוב, עוד קצת. זה היה כמו טיפת תקווה כזו שנותנת לך בוסט לעוד כמה זמן".
מתי הפעם האחרונה שראית אותו?
"יום לפני שהשתחררתי הלכנו ברחוב והפרידו בינינו בשנייה, בלי לתת לנו להגיד שום דבר. משכו אותו לצד. לא הספקנו להגיד שום דבר".
מה הוא אמר לך בשיחות ביניכם?
"היינו במחשבה שנצא כולנו. לא חשבנו שתהיה הפרדה. סיכמנו בין שלושתנו שאם כן רק אחד מאיתנו ייצא, הולכים למשפחות ואומרים שהשאר בסדר. לא משנה מה, זה הדבר הראשון, לחפש את המשפחה ולהגיד את זה".
ידעתם מה קורה בחוץ?
"ידענו טיפונת. היינו שומעים רדיו, שלוש דקות ביום. פעם אחת שמעתי שיצאה משלחת לקטאר, לעסקה. ידענו שיש מלחמה, שיש חטופים, שיש נרצחים. ידענו את המספרים, אבל לא הבנו את הגודל של מה שקורה פה. קיווינו כל הזמן שהמדינה שלנו עושה את כל מה שהיא יכולה כדי להחזיר אותנו. זה מעיק שאני יודע שיש שם עוד חטופים, זה בלתי נסבל, זה יושב עליי. מאחל לכולם שהקרובים להם יחזרו".