לא מוותרת על ספייס
שרית סאל שרעבי מהרצליה, 38, אם לשישה ובהיריון, בעלת מכון יופי
"להיות אמא זה מקצוע, זו עבודה", אומרת שרית סאל שרעבי, בת 38 מהרצליה, אמא לשישה ילדים והשביעי בבטן, פירסרית ובעלת מכון יופי למעלה מ-20 שנה. בין היריון להיריון היא מתאגרפת, מציירת ומבלה לא מעט. "אני חושבת שלאחת כמוני, שחלתה בסרטן, והרופאים אמרו שלא יהיו לי ילדים כי אני עם חצוצרה אחת, ילדים הם זכות. אם אלוהים בחר לשלוח דרכי נשמות לעולם הזה, אני סומכת עליו שייתן לי את הכוחות. יש לי 12 עוברים מוקפאים, יש לי רצון לאמץ והרבה רצון לגדל ילדים, להביא לעולם כמה שיותר ילדים".
שרית מעידה על עצמה שהיא אמא שטותניקית, שאוהבת את החיים, מבלה הרבה ואפילו מצליחה להיפגש עם חברות מדי יום.
בתור אמא לשלושה, וכמו רבות מחברותי, אני לא מצליחה למצוא דקה לעצמי, ולא מבינה איך שרית, עצמאית שמנהלת עסק, מצליחה. "בעלי נותן לי את הספייס שלי", היא אומרת. "זה משהו שאני לא מוותרת עליו כי זה נותן לי כוח ליום שגרתי. כשאני לא בהיריון אני מכורה לספורט, אני לא מוותרת על עצמי. שנינו עצמאיים ומרוויחים יפה תודה לאל. אני לא חיה מתחת לקו העוני, אני חיה טוב, אני לא מחסירה מהילדים כלום".
את מצליחה למצוא זמן לכל אחד מהילדים?
"חשוב לי מאוד לנצל כל רגע ולמלא את חייהם בזיכרונות ובחיים מלאי עשייה ומקומות בילוי. אין ספק שההתארגנות שונה מאוד. יש לי זמן איכות איתם. יכול להיות יום ביחד, יום לכל אחד. אני מתנחמת בזה שיש לנו משפחה חמה ומלוכדת. אחי מגיע ולוקח את הילדים לשחק עם הילדים שלו, אמא שלי מזמינה אותם להצגות ולבילויים. ההורים שלי עוזרים הרבה. אני לא מאמינה שהיו לי שבעה ילדים אם אמא שלי לא הייתה קיימת".
"למדתי לנשום, זה לא יעזור אם אני אברח. צריך להיות אמא באהבה ולא במרמור. אני לא מייפייפת את הדברים, יש ימים שאני מתחילה בבכי, לפעמים יש כעסים וחילוקי דעות. יש ילדים בגיל ההתבגרות, אבל אני משתדלת להיות עם נחת רוח. כדי להישאר שפויים חייבים לאהוב"
איך סדר היום שלך נראה? את מצליחה לישון לפעמים?
"אני לרוב עובדת בשעות מפוצלות ומתאימה את עצמי לצורכי הבית. בעלי קם בחמש וחצי, מכין כריכים ויוצא לעבודה, זה חוסך ממני המון. הילדים עצמאיים. יש לי תאומים בני 12.5 בן ובת 11 וחצי, דניאל בן 10 וחצי, אודל בת 7 ורפאל בן 11 חודשים, ועכשיו אני בשבוע 25. יש יתרון בפערים שנוצרו. אין ספק שרפאל הקטן הוא צעצוע שמלהיט את רוב בני הבית. רפאל גרם לי לרצות להביא לעולם עוד עשרה ילדים. הילדים שלי עצמאיים. אני מחלקת משימות, 'קדימה חבר'ה, בוקר טוב ילדים, לקום לצחצח שיניים'. אם אני לא אתן את ההוראות להתארגנות הם יכולים להיות שאננים בבוקר.
"למדתי לנשום, זה לא יעזור אם אני אברח. צריך להיות אמא באהבה ולא במרמור. אני לא מייפייפת את הדברים, יש ימים שאני מתחילה בבכי, לפעמים יש כעסים וחילוקי דעות, יש ילדים בגיל ההתבגרות, אבל אני משתדלת כל יום להיות יותר עם נחת רוח. כדי להישאר שפויים חייבים לאהוב. פעם לא הייתה לי סבלנות לשבת ולשחק איתם. הייתי מסתכלת על השעון, מחכה לשעה שבע בערב שילכו לישון. היום אני יושבת ונהנית, אני מכינה צהריים ונהנית. גדלתי, השתניתי, רפאל לימד אותי מה המשמעות של להיות אמא ולא רק הורה. להיות אמא זה לקום מוקדם, זאת עבודה, העבודה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי".
לכל אחד תפקיד
ליטל אלקלעי מנריה, 45, אם לעשרה, מנחת הורים ויועצת זוגית ואישית
ליטל אלקלעי, בת 45, מנחת הורים ויועצת זוגית ואישית, אמא לעשרה (24, 22.5, 21, 18, 15.5, 13, 10.5, 8, 6, 3) מנריה, יישוב בבנימין, אומרת כי הסוד הוא לתת לילדים מקום. "צריך לתת לילדים להיות אחראיים, שיהיו חלק, לא שהכל אנחנו נעשה בשבילם. מאוד ברור להם שכולם עוזרים כי יש לנו מטרה לצאת בבוקר בזמן, בייחוד כשבית הספר ביישוב אחר ואם הם יפספסו את ההסעות יהיה להם קשה להגיע. זו המטרה המשותפת של כולם".
ולמרות הכל, עשרה ילדים, מתי את קמה בבוקר?
"אני קמה בשש בבוקר, אני עצמאית, אז אני בדרך כלל לא צריכה לצאת בבוקר מהבית. הייתה תקופה שעבדתי כשכירה והייתי צריכה לקום מוקדם יותר. וזה מספיק לנו, הם מתארגנים לבד, חוץ מהקטנה שאני עוזרת לה, הולכים למטבח, הם יודעים שיש שעה שהם צריכים לצאת, מי שמתמרח מפסיד את ההסעה, צריך להגיע".
יש לך טיפים להורים שמתקשים בבוקר?
"איך שאני רואה את זה, הגיוני לי שהילדים ייקחו חלק ויהיו שותפים, כל אחד לפי גילו ויכולותיו. זה לא שאתה מביא ילדים ועכשיו אתה צריך לשרת אותם, זה בלתי אפשרי. ילד בן שלוש למשל יכול להתפשט לבד, יש דברים שהוא מסוגל לעשות בעצמו, כל ילד לפי הגיל שלו. אני חושבת שלילד ברור שהוא חלק, הוא רוצה להיות חלק ולהרגיש חלק. כולם רוצים להרגיש שייכות למשפחה, להרגיש חלק ממשהו גדול. מי שלא לוקח חלק מרגיש קצת בחוץ. בבוקר, למשל, שזה זמן לחוץ, צריכים להיות פשוט מאורגנים, להכין מה שאפשר מראש בערב כדי לחסוך זמן, שלא יחפשו בבוקר נעליים אבודות ושילכו לישון בשעה מוקדמת. כשהמערכת משומנת כל אחד יודע מה התפקיד שלו. הילדים יכולים לעשות גם דברים לבד. חלק מהחינוך, בעיניי, זה שהם יפתחו עצמאות, אדם אחד לא יכול להספיק הכל וזה גם לא נכון חינוכית".
"לכל אחד במשפחה יש את המקום שלו, והמקום של הילדים הוא לא לחנך אחד את השני. אני משתדלת לא להתערב ולתת להם למצוא את הדרך להסתדר ביניהם. היו שנים שהיו לנו חדר או שניים ריקים בבית כי היה לנו חשוב שיהיו בחדר שניים-שלושה ילדים יחד, שילמדו להסתדר ביניהם ולחלוק, זה עיקרון של ממש אצלנו"
ובטיולים, או חופשות, את מארגנת תיקים לכל כך הרבה אנשים?
"כשצריך לצאת מהבית לכמה ימים אני חוטפת חום! אין לי בעיה לבשל לשבת, אבל כשאני צריכה לארוז זה משגע אותי, מדובר בכמויות. אנחנו באמת לא יוצאים לחופשות של כמה ימים מהבית, שנים שלא עשינו זאת. גם לוגיסטית, יש לנו רכב משפחתי ואם כולם נוסעים צריך לשכור רכב נוסף ולהתפצל וזה פחות כיף. כשכן נוסעים, למשל לקמפינג לאיזה לילה, זה הרבה רשימות, עד רמת הכפתור, הגרב והשרוך, ותמיד מתברר ששכחנו משהו. יציאה מהבית זה מועד לפורענות בהקשר הזה. אני תמיד מרגישה שזו אחריות שלי. אני צריכה לשחרר את זה. מצד שני, אולי זה לא קשור לגודל המשפחה. יש מצב שהייתי מרגישה ככה גם עם ילד אחד".
יש שאומרים שהילדים הגדולים מחנכים את הקטנים, זה נכון?
"לא. ההורים מחנכים. לכל אחד במשפחה יש את המקום שלו, והמקום של הילדים הוא לא לחנך אחד את השני. יש לנו אחת שהיא 'צוות הווי ובידור', מארגנת מוכשרת ויצירתית, היא לקחה על עצמה לארגן תמיד משחקי חברה ותחרויות משפחתיות, דברים מצחיקים עם המון הומור. אחת אחראית על עוגות, פינוקים וימי הולדת. אני מאמינה שגם במשפחות קטנות יותר לכל אחד מהילדים יש תפקיד. אנחנו ההורים אלה שמחנכים. ברור שהילדים רבים ביניהם, יש כל מיני קואליציות, וכן, הם לפעמים מבקשים שאקח צד. אני משתדלת לא להתערב ולתת להם למצוא את הדרך להסתדר ביניהם. היו שנים שהיו לנו חדר או שניים ריקים בבית כי היה לנו חשוב שיהיו בחדר שניים-שלושה ילדים יחד, שילמדו להסתדר ביניהם ולחלוק, זה עיקרון של ממש אצלנו".
הבית הוא פסיפס אנושי
יעל מזרחי מדימונה, אם ל-11, פובליציסטית וראש הלשכה של נציב שירות המדינה
יעל מזרחי היא אחת הנשים הדומיננטיות כיום במגזר החרדי. מזרחי, פובליציסטית חרדית, תושבת דימונה, היא אם ל-11. "רגע לפני שנלחצים מהמצב הדמוגרפי אציין שיש לי נסיבות מקלות", היא אומרת, "רביעיית בנים וזוג תאומים. כשנולדה הרביעייה אישה חכמה אמרה לי שאני לא צריכה לפחד מעין הרע, כי כולם מרחמים עלי. יש שתי בנות ותשעה בנים. תשע כלות, לא עליכן. והדובדבן שבקצפת, תמצית חיי: שמונה נכדים, ועוד שניים בדרך, קורונה בום".
איך נראה סדר היום שלך?
"אני קמה בחמש בבוקר, אבל כמו הסבתות הולכת לישון בתשע-עשר בערב. אני כמו סוללה שבהדרגה האחוזים יורדים, נטענת ושוב טורפת את היום. קמה בחמש בבוקר להעמיד סירים. אני לוקחת כל בוקר את הילדים לבית הספר, לישיבות. זה ריב קבוע פה בבית בעניין פינוק. הלוואי שיכולתי לקחת אותם ברכב עד 120. זה הזמן שאנחנו נפגשים בבוקר, מדברים. לא פעם אני מגלה דברים דרמטיים שהילדים משתפים בעשר דקות נסיעה ברכב. לאחרונה יש בי מחשבות של גיל 50 שמייסרות אותי, אולי הייתי צריכה לפנק יותר, את עוד לא מסיימת את הקפה והם מתחתנים לך. אחר כך אני מתאיידת ומתנדפת עד הערב, שאז שוב מתראים. כולם יודעים שאמנם מספר הטלפון שלי באנשי קשר זה 'בית לא לענות' - נראה אותך עונה עם 11 ילדים - אבל תמיד אצא באמצע ישיבה לטלפון של כל אחד מילדיי, גם אם זה להזמין פיצה או לענות לאלחנן הקטן איפה שמתי לו את הגולות".
יש לך טיפ איך לשרוד עם ילדים שלא נותנים מנוח?
"לזרום לזרום לזרום. יש לי ילד שלא מוריד את הפח. ככה. שנים של ויכוחים סביב פח הזבל. עד שאמרתי לעצמי, 'אז מה, אבל הוא יכול לעזור שעות בסדר וארגון, עזרה עם שיעורי בית לאחים שלו, שליחויות וכאלה, אז מה ההתעקשות סביב הפח'. אגב הוא נשוי היום וברוך השם מוריד שלוש פעמים ביום את הזבל. המסקנה - לקחת מכל אחד מה שהוא נותן. לא רק בתא המשפחתי, גם בסביבת עבודה ובחיים עצמם, לקחת מכל אחד מה שהוא הכי טוב ורוצה ויודע ומשמח אותו. הבית שלי הוא פסיפס אנושי של לומדי תורה, יוצאי צבא, שירות אזרחי, בית יעקב וברוך ה' יש גם יוצא בשאלה. זה כל היום להיות מהגרת במדינות חדשות, להכיר את השפה החדשה, את הסיפור שלהם, כל ילד ומנגינת חייו. אני לא עזרתי לאמא שלי לנקות את אולם הספורט בדימונה בגיל 10? זה רק הוסיף לי לארגז הכלים של החיים. יש שותפות וסולידריות בבית עם 11 ילדים. ישנים ראש וזנב, הילדים שלי מאוחדים ולא מסכימים להתארח אצלי בשבת אלא אם כולם מגיעים. מגיל אפס הם לומדים לחלוק, בכל דבר, לפעמים זה גם בכרית וגם בתור לחיבוק לאמא. אז מה? אני הבאתי אתכם לעולם. תגידו יפה תודה.
"הבית שלי הוא פסיפס אנושי של לומדי תורה, יוצאי צבא, שירות אזרחי, בית יעקב וברוך ה' יש גם יוצא בשאלה. זה כל היום להיות מהגרת במדינות חדשות, להכיר את השפה החדשה, את הסיפור שלהם, כל ילד ומנגינת חייו"
"בנוסף, הטיפ הכי מועיל של סבתא סוליקה, 'בינתי, קודם כל תעמידי סיר'. סדר היום שלי השתנה בשנים האחרונות מקצב מטורף של 30 סנדוויצ'ים בבוקר זה ירד לפחות. חמישה עזבו את הקן. ונשבעת לך שאני מתגעגעת לכל סנדוויץ' שנדד למקום אחר. בקורונה חיתנתי שניים מהרביעייה. היה זול ושמח. ובכלל תודו ששידוכים במגזר החרדי זה סטארטאפ מטורף. לא עושים כמוכם עניין. אתם מגזר מאוד מייבש, יוצאת הנשמה עד שאתם מציעים נישואים. אצלנו זה נגמר בלובי של מלון חמש פגישות, פחית קולה כשהאישה לרוב אומרת 'בשבילי רק מים' ומאה ילדים. אתם יוצאים מגן שושנה ביחד, כל שנות התיכון, תנועת נוער, צבא, הטיול לדרום אמריקה, חוזרים לארץ לפיילוט של מגורים יחד איזה שלוש שנים ואז בום! נפרדים. זה לא את זה אני. הנה שרפת לה עשר שנים. לכי תתחילי שוב הכל מגן שושנה. תראו אותי, כל שעתיים נולד לי נכד.
"הסירים לא ירדו מהגז, עדיין קמה בבוקר להעמיד סירים. ופעם בשבוע גם מכינה סנדוויצ'ים לנכדים, בנוהל. אני נדחפת לחיים שלהם, אין מה לעשות אני סבתא מאוהבת. כמעט כל הילדים הנשואים שלי גרים ברחוב שלי. נהיינו הבוזגלוס, חיים בקומונה. ושיסתמו, הם נהנים משירותי הסעדה, בייביסיטר. באמת כיף ענק. אני הולכת לעשר שעות למשרד. שקט תעשייתי. עד שנגמר האוכל. מתפללת ברכות השחר, לרוב לא מתוך סידור. סתם מדברת איתו על כוס קפה ענק בחלון מול הזריחה מחלון המטבח מעל הרי יהודה, הר המנוחות. נוף שנותן לך פרופורציות לחיים. מנצלת את השקט שכל כך חסר לי. השעות המוקדמות האלו הן חלון הזדמנות ענק בשבילי לכתיבה, עבודה, סדר וניקיון, מחשבות, תפילות. יש לי בהירות וצלילות שכמובן יורדת בהדרגה עם כל ילד שמתעורר".
"תודו ששידוכים במגזר החרדי זה סטארטאפ מטורף. לא עושים כמוכם עניין. אתם מגזר מאוד מייבש, יוצאת הנשמה עד שאתם מציעים נישואים. אצלנו זה נגמר בלובי של מלון, חמש פגישות, פחית קולה כשהאישה לרוב אומרת 'בשבילי רק מים' ומאה ילדים"
הצלחת בשנים האחרונות לצאת לחופשה?
"האמת יש לנו מסורת של חופשה לכנרת, לחוף של רבי מאיר בעל הנס. אוהל, ים, קצת דיג , תפילה ועל האש. אני כל השנים ניחסתי להם את החופשה. שונאת חול ושמש, ואין לי קפה, ואין לי מזגן ואני צריכה מיטה וכרית. ובואי נודה, אני גם לא בקטע של מסלולים ומים וכל הג'אז הזה. פייר אני יותר בקטע של ספר ומלצר שישאל אם הקפה טעים לי. עם השנים הילדים הדירו אותי מחופשת האוהלים שלהם כי רק התלוננתי. השנה 'שידרגנו' את החופשה וישנתי בדירה בצפת. התעוררתי בבוקר לתמונות על הקיר של ילדים של אחרים. חמודים אבל לא שלי. וכמובן העמדתי שם סירים ולא הצלחתי לסתום את הפה ולקטר למה בגיל 50 אני ישנה בבתים של אחרים ועוד קוראים לזה 'חופשה'. הקטע הוא שעוד היה צריך לשלם על זה.
"עכשיו תשמעי סיפור הזוי על חופשה: השתתפתי בסדרת הדוקו 'עוד ניפגש' (כאן 11), ליוויתי את שוש, אמא מדהימה, חילונית שהבן שלה חזר בתשובה ונוצר נתק של שש שנים, שוש אמרה לי שאם היא תלך ברחוב היא לא תזהה את הנכדים שלה. הרגה אותי. בקיצור שוש התלוותה לעשרה ימים לחיים שלי, הייתי צריכה לתווך לה את החיים החרדיים החדשים של עומר הבן שלה. באחד הפרקים אנחנו מדברות על חופשה ואמרתי שמעולם לא יצאתי לחופשה אמיתית, כזאת של בית מלון עם קפה ומיץ תפוזים סחוט בבוקר. יום אחד אני מקבלת טלפון ממישהי שהחבר שלה מפריז ראה את התוכנית והוא מבקש לתת לי חופשה אמיתית כזאת. הייתי בהלם מעוצמת הנדיבות של אדם מעבר היבשת שלא מכיר אותי. ואכן היינו בחופשה בהילטון בתל אביב של הביוקר ממש. אגב האדם הטוב והנדיב הזה נפטר מקורונה, קוראים לו אלבר אלבז. כן, מעצב העל מפריז שלא ידעתי על קיומו".
"כל אחת חייבת בחיים שלה לפחות חברה אחת בת 90"
חוץ מלטפח משפחה לתפארת מזרחי ממשיכה לעבוד במשרה מלאה במשרד ראש הממשלה, שם היא משמשת כראש לשכתו של נציב שירות המדינה פרופ' דניאל הרשקוביץ. "בשניות אני מחליפה דמות, מעיפה את הסמרטוט על הראש, את השמלה עם האקונומיקה, שמה פאה, עולה על עקבים, את האודם אני שמה במעלית או ברמזור", היא מספרת. "תמיד עם כוס קפה באוטו. אני משרתת של הציבור. אין מייל, טלפון, פנייה מכל אחד שלא אחזור להם באותו יום. מאמינה מאוד בלנצח בנקודות. מתוך ים של פניות אם הצלחתי לסייע לאדם אחד זה עולם ומלואו. ענין הגיוון התעסוקתי ממש בנשמתי.
"אני חושבת שהדבר שהכי משמח אותי זה לסייע בפרנסה לאדם אחר, בעיקר בקורונה המזרובה שמטה לחמם של אנשים נשבר. אני גם פעילה חברתית בכמה מיזמי גיוון כאלו ואחרים. יצא לי אפילו לישון אצל משפחת אסאדי בדיר אל אסד. כשהתעוררתי בבוקר יחיא אסאדי ערך לי שולחן כמו במימונה, והכל עטוף וכשר ובחד פעמי. המתוק הזה קם מוקדם בבוקר וירד לכרמיאל לקנות לי דברים כשרים. הוא פשוט למד את הסיפור שלי. אני סיפרתי לו על מיכלי שלי שעשתה אז התמחות בפרקליטות, והוא סיפר לי על חמיד שלו שעושה התמחות ברפואת שיניים, ולרגע לא היו בחדר חרדית וערבי אלא שני בני אדם, הורים לילדים ואנשי עמל. להכיר מקרוב. זה מופלא מה שהחיבורים האלו עושים. בשיא הקורונה כשלהיות חרדית לא היה להיט ולא היה קל, אמרתי שיותר מהנגיף אני פוחדת שאישאר בלי חברים חילוניים. פחדתי ששנים של מפגשים בינינו יקרסו ונצטרך להתחיל הכל מחדש. אני מארחת בסלון ובשבתות מכינות קדם צבאיות, נוער מופלא ומקסים. הילדים שלי חשופים לצד השני ומכירים אותו מקרוב. ובבית שלי לעולם לא תשמעו בשולחן השבת התנשאות על הצד האחר. להפך".
את דואגת ועובדת, גם לילדים וגם במשרד, ומה איתך?
"האמת שמאוד קל לשמח אותי: קפה טוב, שיחת נפש עם נועה וחיהל'ה החברות שלי עושות את העבודה של שעות אצל פסיכולוג. עוד משהו שמשמח אותי זה ביקור אצל סבתא סוליקה בנתיבות, מקור ההשראה ושמחת הפשטות. עד לא מזמן קפה קבוע עם אסתר טרנובסקי ז"ל, שנפרדה ממני מעל גיל 90. אישה מדהימה, מתנדבת עשרות שנים בשערי צדק, הכרתי אותה כשדגרתי על הביצים בשמירת היריון עם הרביעייה ומאז אנחנו חברות בלב ובנפש, לימדה אותי לעשות לימונדה מהלימונים. אוף אין יום שאני לא מתגעגעת אליה, אל חוכמת החיים שלה. אגב קחי טיפ: כל אחת חייבת בחיים שלה לפחות חברה אחת בת 90. לקראת חגיגות היובל להיווסדי אני רוצה לתת לעצמי מתנה ולצאת לשביל ישראל, לעשות תיקון לטבע ולשמים ולמים שברחתי מהם כל השנים. בכל תחנה אני רוצה לצרף מישהו משמעותי בחיי, משפחה, חברים, אנשים שהיו שם בשבילי וגם אולי כאלו שמשהו בינינו לא נסגר".
בפועל, איך שורדים, מאיזה תקציב?
"מבחינה כספית אין דרך להבין איך ממשכורת של מורה ושלי אפשר לגדל 11 ילדים. אני אגיד שוב משהו שהקוראים לא יאמינו וזה בסדר. כל אחד נולד עם הסל שלו. אין לי הסבר כלכלי איך שורדים אבל יש בי אמונה שבורא עולם לא יפקיר אותי. היו שנים שהייתי חד הורית עם שלושה ילדים קטנים. לא היה לי מקרר. הייתי שמה את שקית החלב בצידנית עם קרח והולכת לישון. אבל הצידנית הזו הייתה מדויקת לצרכים שלי. כי מה בנאדם צריך יותר מחלב לקפה בבוקר ושוקו לילדים. לקראת הבוקר הקרח בצידנית היה נמס ואז זה חייב אותי לבקש ממנו שיחדש לי את המלאי, הצידנית הזו הייתה תלות מוחלטת בו וסייעה לי לשרוד. לימים כשכבר התבססתי וקניתי מקרר היה לי עצוב להיפרד ממנה. היא הייתה הקשר שלי לבורא עולם, וכל אחד ואחת צריכים איזה בורא עולם, כוח עליון, משהו אמוני ורוחני להישען עליו".