לפעמים החיים מאיימים להטביע אותנו. יש עבודה, וילדים, וארוחות, ובלאגן. כמה בלאגן. ערימות הכביסה כבר זקוקות לבית משל עצמן, ובכיור אין עוד מקום לדחוף סיכה. רוב האמהות יקחו בשלב זה נשימה עמוקה-עמוקה, יקללו קצת בשקט, ויצאו לקרב על הבית, אבל לא ג'סיקה סטילוול. סטילוול, אם לשלוש בנות מאלברטה, קנדה, החליטה במקום להפשיל שרוולים, לשלב את ידיה ולצאת בשביתה של כמעט שבוע, במהלכה לא תסדר, תנקה, תרחץ, תפנה, תזכיר או תנדנד. בלי להודיע לאיש על החלטתה, פשוט פסקה סטילוול מכל מלאכתה במשך שישה ימים ארוכים, ותיעדה את מסעה בתמונות ובטקסט בבלוג מיוחד.
"הבלגן הטריף אותי"
הכל התחיל ב-1 באוקטובר, אחרי סוף שבוע בו בילתה סטילוול עם בנותיה לבד בבית בזמן שבעלה דילן נפש בחופשת גולף. סטילוול, עובדת סוציאלית במקצועה, אם לתאומות בנות 12 ועוד ילדה בת 10, טיפלה גם בתינוק אומנה באותו שבוע, וזה היה סוף שבוע עמוס פעילויות ומטלות, בתומו התיישבה סטילוול לראשונה בשקט בשעה 23:00 בלילה. כשהביטה סביבה היא גילתה שהבית הפוך, שיש לה עוד הרבה עבודה, וששום דבר מכל זה לא קרה בגללה. באותו רגע גמלה בליבה ההחלטה לשבות. סטילוול גילתה על השביתה רק לחבריה בפייסבוק. "האמא העובדת הזאת החליטה לצאת לשביתה רשמית", כתבה שם סטטוס. "שביתה בתוך הבית. בלי אזהרות או הצהרות. עדכונים בהמשך".
לבני המשפחה, כצפוי, לקח לא מעט זמן לשים לב שמשהו השתנה, ובינתיים הספיקה האם לפתוח בלוג מיוחד לנושא, ולתעד כל רגע מאותו שבוע ארוך ומטונף. "אם לא הייתי מתחילה עם הבלוג היה לי יותר קשה לא להישבר," אומרת סטילוול. "הייתי מחזיקה מקסימום יום וחצי. אני מאוד קונטרול פריק, והבלאגן הטריף אותי. הדרך היחידה בה שרדתי את זה היתה להגיד לעצמי: יהיה מצחיק לכתוב על זה הערב".
והיא אכן כתבה וכתבה. "השעה שש בערב וכלי ארוחת הבוקר והערב יושבים באותו המקום בשולחן", כתבה ביום הראשון. "המדיח מפוצץ בכלים, יש נעליים ותיקים בכל עבר, גרביים מלוכלכים זרוקים, בקבוקי שתייה, טישיו ולכלוך על כל הספה".
ביום השני כתבה: "הקורנפלקס מאתמול מתחיל להחמיץ ומסריח. היצירות של הבנות, אותן הכלב אוהב ללעוס ולירוק, מפוזרות על כל הרצפה. אחרי שהכלב סיים עם הנייר הוא עבר ללקק את הכלים המלוכלכים שיושבים במדיח הפתוח. הילדות עוד לא ממש הבינו שאמא בשביתה. כשהתיישבו לארוחת הערב והבחינו שקערות הקורנפלקס עוד שם, הזדעזעו: "איכס, מה זה?!", אבל אף אחת מהן לא רחצה את הקערות, שהמשיכו להחמיץ".
סטילוול המשיכה להכין לבנות את ארוחות העשר שלהן, אבל לא רוקנה את תיקי האוכל, דבר שהבנות היו אמורות לעשות בעצמן, שלחה אותן עם תיקי אוכל מלאים ומלוכלכים, ועם הארוחה בשקית נפרדת – ולא סתם שקית, אלא שקית לאיסוף קקי של כלבים. זה היה רמז עבה לכך שמשהו מתרחש. ביום הרביעי קווין בת העשר התחילה להתלונן שהיא לא רוצה לאכול משקיות לקקי, ושנמאס לה לאכול ארוחת בוקר מצלחות חד פעמיות, וביקשה מאמא שתעזור לה לנקות. סטילוול, כתשובה, לקחה את הילדה לסיור בבית המטונף וההפוך, והראתה לילדה ששום דבר מהבלאגן אינו שייך לאבא או לאמא. קווין ניסתה לסדר ולהיות אחראית במשך כמה שעות, אבל למחרת שוב השאירה קערה מלאה בבלילת פנקייק במטבח, ועיטרה את ספת העור במדבקות.
ביום השישי תמה השביתה, זאת לאחר שהילדות החלו להתקוטט ולהאשים אחת את השנייה בבלאגן. הבנות התנצלו ואף הודו לאמא שלהן על כל מה שהיא עושה בבית, לא לפני שהתאומות הכריזו: "אבל בשביל זה יש הורים, לסדר ולנקות אחרי הילדים!".
סטילוול קיוותה לרגע יותר מרגש, אחרי השביתה שבאמת היתה עבורה קשה יותר מלסדר ולנקות, אבל אז בא התגמול: הבנות יצאו במבצע ניקיון וסידור, בו לא הרימה סטילוול אצבע, ורק ישבה והביטה מהספה, לוגמת קפה שהבנות הכינו עבורה. "הבנות כמעט הקיאו מגועל בעודן מגרדות גבינה מכוסות שפעם היה בהן חלב, הן השתמשו בשלושה בקבוקי חומר ניקוי, והבית היה כמעט מושלם בסוף העבודה".
"כולם שואלים מה יצא לי מכל זה", היא אומרת. "בעיניי השאלה המעניינת היא מה הבנות שלי הרוויחו מזה, מה הניסוי הזה העניק להן. אני, מתוך רצון להעניק להן הכל בחיים, עשיתי להן שירות לא טוב ולא נתתי להן כלים. מתוך חוסר אנרגיה לריב שוב ושוב פשוט עשיתי הכל בעצמי. זה היה יותר קל ומהיר, אבל לקחתי מהן עצמאות ויכולות חשובות. השביתה הזאת הצילה אותן. הבוקר, למשל, הן הורידו ושטפו את הכלים אחרי הארוחה, קופסאות האוכל שלהן היו נקיות, ובמקומן. כמובן שעדיין מצאתי זוג גרביים על הרצפה, אבל זו התקדמות".