מי כתבה סיפור אמיתי?
ריקי כהן, עורכת המקבץ, היא כותבת, משוררת ועורכת, אם לבן ובת, מחלוצות תחום הקהילות ברשת בישראל, בלוגרית "קורות האם האובדת" ומקימת אתר "אימהות אובדות", ויחד עם כל פעלים רבים אלה, חלמה להוציא ספר כזה במשך כמה שנים. ״רציתי להוציא ספר בדיוק כזה״, היא אומרת. ״אסופה של סיפורים קצרים, שיכלו להיות בעצם בפני עצמם או בכל אסופה של סיפורת, אבל בנושא אמהות. ההשראה שלי הייתה בין היתר מספר שיצא לפני כעשור באמריקה ותורגם גם לעברית, 'נשים חושבות - נשים כותבות את האמת על אימהות', של קיית מוזס וקמיל פרי. לא רציתי עוד בלוגים, כבר הקמתי אתר שבו כתבו אמהות וגם אבות פוסטים כנים ולא שגרתיים על הורות, אבל אני רציתי סיפורת, אמנות. במקרה שמעתי על היזמים של אתר בוקסילה, אילן בוק ושרון, זוג שהם הורים, והצעתי להם את הרעיון. הרעיון של הפיכת ספרים לדיגיטליים מלהיב אותי ואני מאמינה בו, במיוחד בשוק הספרים הנוכחי בישראל. לשמחתי הם רצו".
כהן מודה שבחירת הכותבות הייתה מסובכת. ״את אורנה פיטוסי שידכה לי דנה ספקטור, חברה טובה שמאוד רציתי שתכתוב ולא יצא בסוף, גם את גפי אמיר רציתי ואני מקווה שיום אחד עוד אוציא קובץ סיפורים ששתיהן יכתבו לו. את עדי שורק הכרתי מספרה היפהפה שיצא השנה, 'לפעמים מאבדים אנשים', ופניתי אליה. שרון פידל, קראתי סטטוס שלה בפייסבוק, היא בכלל אמנית פלסטית, וביקשתי ממנה לפתח אותו לסיפור, היא היחידה שכתבה בעצם סיפור אמיתי אחד לאחד, של מה שקרה לה בלידה והוא מאוד דרמטי, כי הוא נוגע בכמעט אובדן חיים בהבאת חיים. את ענת עינהר הכרתי גם מקריאה, וחיזרתי אחריה, וגאולה שינה פשוט שלחה סיפור לבוקסילה והם הציעו לי אותו. הוא היה נהדר בעיניי ועסק בדיוק בנושא .אני חושבת שלכולן יש יכולת לרדת לנימי נימים ולניואנסים של הרגשות הכי אמביוולנטים, תהומיים של אמהות ויחסים במשפחה, וכשרון".
קהל היעד של הספר הוא אוהבי סיפורת קצרה ומגוונת, וגם כל מה שמתעניין בהורות. ״גם הסיפור שאני כתבתי מבוסס על הביוגרפיה שלי כאם טריה - לפני, אחרי, או בשלב מאוחר כשמתבוננים בהורות שלך או של ההורים שלך״, אומרת כהן. "אחרי הלידה ועל הזוגיות שחטפה הלם גדול, אבל התיאורים וההתרחשויות לא קרו ברובם, הם המצאה שלי". את הספר בפורמט הדיגיטלי ניתן לרכוש כאן ב-12 שקלים בלבד, והנה קטע מתוך סיפורה של אורנה פיטוסי - ״לילות מסננת״:
לא תמיד היא הייתה ככה. והיא לא נהייתה ככה ביום. זה קרה לאט ובנחישות של נחש הממתין לביצים שבקן.
דווקא הייתה פעם טיפוס צבעוני.
בתיכון אהבה את הצבע הצהוב. היה לה מעיל צהוב וחולצות צהובות, והייתה מדלגת את דרכה לבית הספר בעליצות, ממש כמו סייחי הפרא שהיו שועטים מפסגת הר הלב עד לאחו החמים שבין רגליה.
אחר כך אהבה אדום, ובלילות מנושקים, שפתיה נמרחו באודם עז והייתה מקיצה על סדינים אדומים
ויוצאת סמוקה אל הרחוב.
אחר כך הגיע תור הזהב, והכל נראה מבטיח. וכשהייתה מצחקת, הייתה מרקידה באוויר אצבעות מכשפות, עדויות תכשיטים כמו שחקנית קולנוע הודית.
ולבסוף הגיעה התקופה הוורודה, שהניצה ורוד בלחייה, בליבה וברחמה, והיא ציירה על בטנה התופחת סמיילי ורוד.
והייתה רוקדת איתו ומנשקת כל לחי תפוחה, וכשהיה ישן, הייתה רוכנת בציפייה מעל העריסה, שרק יקום כבר ותוכל לטמון את אפה בקפלי צווארו הרך ותשאף לתוכה את ריחו המשכר.
והחלה מזמזמת בעליצות שירי ילדות ובנתה למענו מגדלים מקוביות ספוג צבעוניות על שטיח פרוש באמצע הסלון, והייתה מגרגרת ומחבקת, וחשבה שאם תאהב יותר מזה כבר תתפוצץ, כי זה המון, כי הוא ריגש והסעיר ופתח בה דלת לאהבה גדולה.
והייתה קמה בעיניים טרוטות להקל על פיתולי גזים בלילות ובקיעת שיניים חדשות, וכשקדח מחום הייתה ישנה לצידו בטן אל בטן, נושמת את נשימותיו החמות וכואבת את כאבו ומייחלת שיעבור אליה, רק שלא יסבול.
הבקרים היו הוא, רק הוא, וגם הימים, והערבים והלילות, ולא הבחינה שהיא עצמה הלכה למקום אחר.
ולא מיד הבחינה בשגרה שחדרה אל חדריה ונגסה בצהוב העליז ובאדום החושני, ובסוף בלעה גם את הוורוד.
היא אכלה והצטמקה, והייתה אומרת בחיוך רפה שהיא אוכלת את עצמה.
היא גידלה, טיפלה, בישלה, ניקתה, סידרה, קנתה, עשתה, קילחה, האכילה, השכיבה לישון.
ולמחרת אותו דבר. בדיוק אותו דבר. ויום זוחל יום. וחודש מתבלבל עם חודש. וכבר לא ידעה איפה היא ובאיזה יום או שבוע או חודש היא.
ולפתע החלה מזדעפת למשמע בכיו ומצפה לרגע שישוב לישון. והחלה מואסת בו ומאסה בעצמה על שמאסה בו.
ופתאום גם הבקרים הפכו קשים. וגם מה שבא אחריהם, והנה שעה מזדחלת אחר שעה והיא סופרת שעות ודקות ושניות עד שמגיע הלילה, כדי להיבלע בחלום, לפני שיגיע שוב הבוקר.
אבל בלילות היא לא נרדמת.
בלילות היא חושבת.
בלילות היא לא נושמת.
"לילות מסננת" קראה אז ללילותיה.