תמרה חזרה מהגן. אני אוספת מחדש את שיערה הגדל מחדש, היא מטפסת בחינניות לשולחן האוכל לצידו של יהל, נטע אחריה, וכולנו מתיישבים לאכול. יהל, שתמיד מעדיף להתחיל בפחמימות, בוחן את צלחתי הצמחונית ורגע לפני שהוא מספיק לשאול אני מוסיפה לו עוד שניצל עם עוד קטשופ ומזכירה לו שזה ברזל וחלבונים, שהוא ילד בן 6, וקדימה. בלב אני חושבת שרק לא ישאל אותי שוב למה אמא לא אוכלת חיות.
נטע מדבר על טקס יום העצמאות שצפינו בו יחד אמש ושהרשים אותו כל כך, עם המדים, הכומתות הצבעוניות והרובים, ושואל אם גם הוא יום אחד, אחרי אכילת שניצלים מרובים, יגדל ויהיה חייל. אני עונה שכן, אבל בעוד הרבה הרבה זמן, ובלב חושבת שכל עוד זה תלוי בי הוא יהיה גג שקמיסט בקריה וגם זה רק אם לא אצליח להבריח אותו לאיזו חווה באוסטרליה.
יהל מבקש לראות טלוויזיה. אני מחשבת בקול רם את סך שעות המסך וטוענת שעל פי חוקי הבית הוא עבר את המכסה שלו להיום. יהל לא מוותר, וטוען שמאז שחזר מבית הספר גם אני כל הזמן בפייסבוק ושזה גם, סוג של מסך. בלב אני חושבת שברוך שפטרנו ממסך 500 בקאנדי קראש ושיש לי בכלל שוב קצת זמן פנוי לפייסבוק.
עד הברמיצווש זה יעבור?
לתמרה בא משהו מתוק, ואני מיד מתנדבת לקפוץ רגע על הטוסטוס לצרכניה. הם שלושתם קולטים אותי חומקת החוצה עם הקסדה, מחשבים את מספר הגלגלים של הווספה תכלת המהממת שאני משנעת בחצר וכמעט פה אחד הם קוראים אחרי: "אמא! אמרת שאופנוע זה מסוכן! שזה רק שני גלגלים ושאף פעם לא תרשי...".
"זה לא אופנוע! זה טוסטוס!", אני מעמידה אותם על טעותם וסוחטת את הגז עד הסוף שלא תישמע נגדי קובלנה נוספת. בלב אני חושבת שישכחו גם מטוסטוס ומהר. הראשון שיבקש אמא כבר תשחד אותו בלנד קרוזר חדשה עם ארבעה גלגלים פלוס אחד ספייר מאחורה.
כשתמרה אומרת שבא לה עוד משהו מתוק, אנחנו שנינו עונים בבטחון ונחישות שדי לה, שזה בהחלט לא בריא יותר מדי סוכר לגוף, והיא מהנהנת בהבנה. אחרי שהם הולכים לישון אנחנו מתיישבים מול משחקי הכס ומחסלים שתי חבילות במבה אחת אחרי השנייה ועוד שקית m&m צהובה אחת שהבאתי איתי מהצרכנייה.
אלא אם כן נתאחד, אני והאמא שאני, ברור לי שזה רק עניין של זמן עד שניחשף, אני ושני פרצופיי, שהמסרים הכפולים והאמביוולנטיות הזאת ודאי לא תוכל להימשך, גג עד הברמיצווש. מה שלא ברור לי זה מתי בדיוק זה קרה שהפכתי לשני אנשים? מתי, והאם אי פעם ניפגש? מתי אהבת המדינה שבי תתאחד עם אהבתי הגדולה כנראה יותר לבניי? מתי תפריט מזונותינו יתאים לחזוננו האקולוגי, המוסרי הערכי והבריאותי? מתי זה קרה שהפסקתי לכרוך חולצה משובצת על מותניי ולדלג בגופייה קצרצרה בגשם, ושבמקום זה התחלתי לרדוף אחרי ילדים עם סוודר מתנופף בידי? מתי זה קרה שהשמינית פולניה שבי השתלטה על כל חלקה פרסית/עירקית טובה?
אולי מה שבעצם אני שואלת, זה מתי מפלס החרדות הכללי שלי יפגוש במינון הנכון של הציפרלקס, או מדוייק יותר - מתי אוכל לכתוב לכם טור נטול תגיות של סרטן או דגים אחרים? עד אז אני סוכנת כפולה, זהירה ומתוחכמת, ואולי איפשהו כולנו קצת כאלה עם הקטנטנים ועד הברמיצווש זה יעבור. אולי כבר בטור הבא.
קרן שטטר היא מחברת הספר 'צירים של זמן', שאת כל הכנסותיו תורמת קרן לילדים חולים ולעמותת 'חברים לרפואה'. באתר www.kerentamara.co.il אפשר למצוא עוד מאמרים, רשימות, וקישורים בנושא, וגם להזמין את הספר אונליין.
>> בטור הקודם של קרן: "כשלבת שלי יש כינים, אני מאושרת שיש לה שיער"