על יהונתן שלי?! את בטח מתבלבלת, וזה לא מפתיע, כי יש בערך 78330 יהונתנים בגן. אבל היא נראתה נחרצת וזה שהיא הצביעה עליו גם קצת עורר את החשד שלי שאולי אכן מדובר בפושע הקטן שלי.
תוך כדי התקף חרדה אימצתי את הטון הכי נונשלנטי שיכולתי. חייכתי ושאלתי את יהונתן: "ילד, כבר התחלת לעשות בעיות? חשבתי שתיתן לי כמה שנים של חסד עד התיכון".
הגננת חייכה והשיבה לי: "אני לא קוראת לזה בעיות, אני קוראת לזה אתגרים".
אמאלה, זהו! חשבתי לעצמי. זה הסוף. הילד שלי טרוריסט. או פסיכופת. או סוציופת. מה שבטוח הוא חריג ובעייתי כי אני האמא היחידה בגן שקראו לה לשיחה אחרי 3 חודשים בלבד. ואז ניסיתי לסחוט ממנה הודאה שהכל בסדר ואני סתם נלחצת, כדי שאוכל להחזיר את הלב שלי כמו את צצי המוצצי למקום שהוא נפל ממנו, אבל זה לא עבד והיא אמרה לי בשקט: "זאת לא שיחה לעכשיו, אנחנו נקבע פגישה מסודרת במהלך השבוע עם בעלת הגן ונסביר לך הכל".
מעולה, ברגע זה להתקף החרדה נוספה חרדת הנטישה שצעקה לי בתרועת ניצחון: "זהו חמודה, מעיפים את הילד שלך מהגן, לא רוצים אותו, עוזבים אותו, תתחילי לחפש גן אחר". מה קשור בעלת הגן עכשיו?! מה הוא עשה? פרץ לתיבת ההפתעות? שדד קוביות? עשה תאונת פגע וברח עם הבימבה? הטריד מינית את הבובה של הפיל? בטח בסך הכל נתן איזה כאפה לילד שהגיע לו. אז מה הלחץ על פגישה משולשת?!
מותה של אמא נקבע במקום. שעת המוות 16:25, סיבת המוות: רצח אופי. וכאילו כלום לא קרה, יהונתן השובב מחייך ולא מבין מה עובר עליי. מרוב רחמים על מצבי העגום הסייעת, שכנראה גם שותפה לסוד העניינים, נתנה ליהונתן לקחת את הבובה של הפיל שהוא כל כך אוהב הביתה. זהו, עכשיו כבר הייתי בטוחה שזה הסוף המר. זרקתי אחורה מבט זועם והעמסתי את יהונתן עליי. וכמו בכל פרידה, אחרי ההכחשה וההלם, מגיע הכעס – מי הן בכלל? חבורה של... גננות! איך הן מעזות לשפוט את הילד שלי? ברור שהן טועות. אין להם מושג מהחיים. הן פשוט בחיים עוד לא נתקלו בילד כזה מהמם אז קשה להן לעכל את התופעה, והכי ברור שנמצא גן יותר טוב עם אנשים יותר טובים. וחכמים. ויפים! חצופות! תופסות תחת על ילד בן שנה וחמש.
ממי הוא ירש את זה?
אחרי שהגעתי הביתה והתבגרתי, התקשרתי לגננת לקבל קווים כלליים לשיחה, והאמת שקצת נרגעתי. היא הסבירה לי שהוא ילד סופר חכם אהוב מקסים ומאוד חברותי (אהבתי את הכיוון, תמשיכי), אבל קצת מפונק, עקשן ומניפולטור (מה חשבתי לעצמי שעשיתי ילד עם אבא שלו?), ואלה דברים שעדיף לטפל בהם עכשיו כדי שיהיה לו יותר קל בהמשך, ושאם נשתף פעולה השינוי יקרה מהר.
"יכול להיות שהיא לא לגמרי טועה", מחשבה פילחה את ראשי. בכל זאת, יש מצב שהתנהגות זה דבר גנטי וברוך השם יש לילד כמה גנים פרועים. לא ממני חס וחלילה.
לאחר כמה ימים הגענו לשיחה. הנסיך ישן שנת צהריים בין שתי הבנות של הגן ואבא שלו חייך חיוך גאה. ישבנו על הכיסאות הקטנים מפלסטיק והגננת הסבירה לנו שיש לנו בבית כוכב לכל דבר, שזה אחלה, אבל צריך להפסיק את המניירות של הדיווה לפני שזה יחמיר. בתמימות ובפני פוקר מושלמים שאלנו למה בדיוק היא מתכוונת? אז היא נתנה לנו דוגמאות מהיומיום: יש ילד שהתפקיד שלו זה להביא ליהונתן את המוצץ, יש ילד שמביא לו חיתול ויש ילד שמביא לו מים (פה לא יכולתי להתאפק ונקרעתי) שזה עוד בגבול הבסדר. אבל כשרוצים לעשות פעילות מסוימת כמו לצאת לחצר ולא בא לו, אז הוא פשוט הופך למלך המניפולציות ולדרמה קווין קטנה. זה מתחיל בשיעול מזויף, מתקדם לבכי, ממשיך ללזרוק את עצמו על הרצפה, ורק אם הגננת נענית לבקשתו של הוד מלכותו לשאת אותו על כפיה אז הוא מואיל בטובו להסכים לרדת עם העם לגינת המשחקים. היא גם הדגישה שהיא תמיד מחבקת אותו אם יש סיבה לבכי כמו מכה או שמישהו זר מגיע לגן והוא חושש ממנו, אבל כשמדובר בסתם התעקשות או ניסיון לסחוט תשומת לב כי בא לו באותו הרגע לשגע פילים – אז זה לא בריא, לא לילד, לא לה, ובטח לא לנו בבית.
האמת, שבבית מלך המניפולציות קצת פחות מתפרע, אבל יש משהו במה שהיא אומרת וכנראה זה הזמן להכיר לו את גבולות ארגז החול. היא גם אמרה שהוא מדבר מדהים ועושה הופעות על הדשא לחבר'ה ובאמת שמדובר בילד שמוקף אהבה אז אין מה לדאוג, ואם מסבירים לו כל דבר במילים אז גם אם הוא כועס הוא מבין שזה מה שצריך לעשות.
היא מאוד מאמינה בו, ומאמינה שאם נעבוד ביחד הדיווה הקטן יירגע, ויותר מהכל - יהיה לו יותר קל כי זה יפתח את העצמאות שלו. היא גם אמרה שהילד מרגיש את ההורים, ושאם נניח, סתם לשם הדוגמא, אמא שלו מאוד חרדה לו זה יעכב אותו וחבל, צריך לשחרר ולתת לו לגדול (אבל אני כל כך אוהבת שהוא קטן וחמוד ונותן לי לחבק אותו, לא אומר אמא תפסיקי לעשות לי פדיחות באמא שלך). אבל כנראה שהיא צודקת והבטחתי לעצמי לשנות את זה.
היא הייתה מקסימה ושנינו הסכמנו איתה שמהיום לא נכנעים למניפולציות של הרודן הקטן ומסבירים לו יפה שזה מה שעושים עכשיו, גם אם זה יעלה לנו בסירנה של בכי לכמה דקות.
אני חייבת להודות שמאז השיחה עברו כמה ימים והאמת שהרוקסטאר משתפר. טוב הוא עדיין דורש את הדייסה שלו פושרת, את המסאז' שמנים היומי ואת הפלייליסט המלא לפני השינה. אבל אי אפשר הכל. בכל זאת, הילד הזה הוא אני.