"אבל אמרת שכל יום הוא כמו שבת!"

6:45 מישהו קופץ עליי על הספה

אין לי מושג איך הגעתי לפה, כלומר יש לי מושג קלוש, אבל כרגע מישהו, או מישהי, קופצים עליי.
-לכו מפה, אתם לא יודעים שבשבת נותנים לאבא ואמא לישון?
-אבא היום לא יום שבת.
-חמוד, כל יום הוא יום שבת עכשיו.
-אפשר טלוויזיה?
-לא.
-למה?
-כי זה לא בריא על הבוקר טלוויזיה.

6:48 הילדים רואים טלוויזיה

 איבדנו תחושה של זמן. מילא אם זה היה חופש רגיל, לא הייתה לי בעיה עם להישאר פה ושם ליום שלם של מסכים בבית, כי אתה יודע שמחר תיסעו לספארי, ומחרתיים לאיזה טיול קטן, ובעוד שלושה ימים לפעילות בנמל, כך שיום של "לא רעב ולא אוהב" או "פוקימון" או "מפלצות העל" זה מחיר קטן לשלם.

אבל זה לא חופש רגיל. זה לא חופש בכלל. זה עונש.

 8:15 ארוחת בוקר

-רוצים קורנפלקס?
-עוד פעם קורנפלקס? נמאס כבר!
-אז מה אתם רוצים?
-גלידה.
-מה רע בקורנפלקס?
-כי אנחנו כל בוקר אוכלים קורנפלקס.
-אבל גם כשיש לימודים אתם אוכלים כל בוקר קורנפלקס.
-אז אנחנו רוצים משהו אחר.
-כמו מה למשל? ואל תגידו גליד…
-גלידה!!!
-כריך עם חביתה?
-לא
-קוטג'?
-לא
-לא תהיה גלידה לארוחת בוקר
-אז מה אפשר?
-קו-רנ-פלקס!
-אוקיי אוקיי די לצעוק.
-סליחה.
-אז אחר כך אפשר גלידה?

הכי קל בעולם לתת לילדים כריכים וממתקים וחטיפים ובגדול מה שהם רוצים לאכול רק שיעזבו אותך בשקט. הרי כשהם נרדמים, גם אנחנו פושטים על הארון והמזווה וטוחנים את כל השיט שיש בבית. זו הנחמה הכי זמינה שיכולה להיות. האם זה ניכר בהיקפי הגוף שלי? אני לא מאשר ולא מכחיש. האם עליתי בשבועיים האלה שניים וחצי קילו? לא מאשר! ולא מכחיש!!

9:00 התעמלות משפחתית

 -אפשר שוב טלוויזיה?
-אתם רואים עכשיו טלוויזיה.
-אנחנו לא.
-הכושר הוא בטלוויזיה.
-זה לא נחשב.
-זה כן.
-זה לא.
-זה כן.
-אוף יא מעצבן!

אולי ההישג הכי גדול שלי בתקופה הזו הוא שהצלחתי להניע את הילדים לעשר דקות של פעילות גופנית מול סרטונים ביוטיוב כל יום. בתוך אוקיינוס של בלבלה כללית, הפכו אילן גזית, דליה מנטבר ושתי הקריקטורות של "little sport", לאי קטן של יציבות. בלי שהילדים שמו לב, יש להם בעצם חוג ספורט במקום הקפוארה והבלט. הנה משהו שאשתדל להשאיר בשגרה היומית גם שתחזור השגרה. או הימים.

9:45 מחשבות טורדניות

אנחנו שני עצמאים בבית. הרבה עבודות בוטלו, אלה שעוד קיימות קיצצו בשכר, פגישות נדחו למועד לא ידוע, פרויקטים חדשים הושמו בהולד. עוד לא ברור כמה דמי-קורונה נקבל מהמדינה ומתי. הדחייה של תשלומי המסים בחודש-חודשיים היא לעג רש. כי מה ישתנה כשיגיע המועד הדחוי - פתאום יהיה כסף? וכשיסתיים המשבר לא נצטרך לשלם רטרואקטיבית על החודשיים האלה? ובעיקר מטריד אותי שאנחנו יודעים איך נכנסנו למצב הזה, אבל אין לנו שום מושג מתי ואיך נצא ממנו. והילדים רוצים גלידה, איך אני אקנה להם גלידה. סיר לחץ אחד גדול. האם אני רב יותר עם כולם? בהחלט כן. האם אצרוך אלכוהול ברבע לעשר בבוקר? הו, בהחלט כן.

10:45 משימות לימודיות

-אנחנו לא רוצים ללמוד,
-מצטער, אתם לא בחופש.
-אז לא עכשיו.
-מתי?
-אחר כך.
-מתי אחר כך?
-לא יודעים.
-אז עכשיו.
-אבל למה לימודים בשבת?
-אמרתם שלא שבת היום! 
-אמרת שעכשיו כל יום הוא שבת!
-אל תתחכמו!
-די לצעוק!!
-אוקיי!!!
-אז עכשיו גלידה?

לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל התמזל מזלנו שגם הגננת של הקטנה וגם המורות והמנהל של הגדול משקיענים בצורה מרשימה ומרגשת. מהצעות יומיות של סרטונים ופעילויות, ועד מפגשי זום ומסרים קבועים. בנוסף מצאתי לכל אחד מהם חומרים לימודיים שמתאימים להם, כדי שהמוח לא יתנוון. שעה מרוכזת של חומר ביום, גם בסופי שבוע, אגב. זה אמנם לא השמונה שעות של המסגרות החינוכיות, אבל בואו - זה לא שהם לומדים שם בכל שמונה השעות האלה.

12:00

-מותר טלוויזיה?
-לא.
-אז אייפד?
-ממש הייתי שמח אם הייתם מוצאים תעסוקה שלא קשורה במסכים.
-זה לא הוגן, למה אתה כל הזמן במסכים?
-זה אחרת.
-למה?
-כי אני קורא חדשות.
-אפשר גם?
-לא.
-למה?

13:00 ארוחת צהריים

-רוצים שניצלים?
-כן! שניצלים!
-רוצים לעזור לי להכין?
-כן! להכין!

מדהים כמה הילדים שלכאורה רוצים מסכים מסכים מסכים, רק מחכים שמישהו יפעיל אותם וייתן להם משימות שיגרמו להם להרגיש משמעותיים ובעלי ערך. בכלל, מסתבר שכשמשעמם להם, פתאום מטלות הבית נראות כמו הדבר הכי מלהיב בעולם. לקפל כביסה? נקפל כביסה. לשים במדיח? נשים במדיח. לעזור עם האוכל? נעזור עם האוכל. אז מה אם כשהם טובלים את השניצל בביצה ואז בפירורי הלחם הם משאירים יותר תערובת על השיש מאשר על העוף, העיקר שהם פעילים. כמו כן מצב טוב שיסכימו לנקות אחריהם אחר כך. אני שוקל להציע להם להתחיל גם לנקות את השירותים. הם יעופו על זה.

14:00 שנ"צ

חחחחחחחחחחחחחחחחח

14:10

-תגיד אבא צחצחנו שיניים היום?
-בטח. רגע, צחצחתם שיניים היום?
-לא זוכרים.
-מה היה בבוקר?
-ראינו טלוויזיה. 
-ואז?
-ארוחת בוקר.
-ואז?
-התעמלות.
-ואז?
-לימודים.
-ואז?
-ארוחת צהריים.
-ואז?
-רצית לישון.
-ואז?
-כעסת עלינו שאנחנו לא נותנים לך לישון.
-ואז?
-זהו.
-אז צחצחתם שיניים היום?
-לא זוכרים.
-לכו לצחצח שיניים.
-ואם צחצחנו?

15:30 ירידה לטיול

אסור פארקים, אסור גינות, אסור חברים, אסור מקומות עם יותר מעשרה אנשים, אסור לחיות בגדול. יש לנו שטח חקלאי עצום מאחורי הבית ועלה לי רעיון מקורי שאני בטוח שאיש לא חשב עליו לפניי - לצאת להתאווררות של איזו שעה באוויר הפתוח. למתוח קצת איברים, לצאת מארבעת הקירות, לנשום. ואכן, רק 200 משפחות ירדו לשדה בדיוק באותו זמן, אבל לפחות הקפידו לשמור על מרחקי ביטחון זו מזו (שלום לוועדת הפיקוח והמעקב: ברצוני להבהיר שלא באמת היו 200 משפחות בשדה, ואנחנו לא מעמידים בסיכון את שכנינו היקרים. אנא אל תשלחו שוטרים לאסוף אותי. תודה).

16:30

-אפשר חטיף?
-אתמול אכלתם חטיף.
-אפשר גם היום?
-לא.
-למה?
-כי גם שלשום אכלתם חטיף.
-אז מה אפשר?
-תפוח אדום.
-לא.
-אז תפוח ירוק.
-לא.
-בננה.
-לא רוצים פירות.
-זה מה שיש לי להציע כרגע.
-אוקיי, אז תפוח.
-אדום או ירוק?
-ירוק.
-אוקיי.
-אה לא, אדום.
-אוקיי.
-ואחר כך אפשר חטיף?

17:00 נותנים חדשות

בן השבע וחצי מדקלם בעל פה את נתוני הקורונה בישראל, לקח לתשומת לבו את ההנחיות ברצינות שיא, שוטף ידיים באובססיביות, מעיר לכולם על היגיינה. אבל רגע אחרי שטיפת הידיים וקינוח עם אלכוג'ל הוא מנגב את הידיים בחולצה.

-נו, אז מה עשית בזה?
-אני אלך שוב לשטוף ידיים.
-אוקיי
-ואלכוג'ל אחר כך.

 17:30 זמן שיחות וידאו עם סבא וסבתא

מאוד יכול להיות שבשבועות האלה הילדים נמצאים יותר בקשר עם ההורים שלי מאשר לפני כן. אולי כי אין לדעת מתי הפעם הבאה שהם אשכרה יוכלו להיפגש פנים אל פנים, יש צורך גדול יותר בשימור מה שאפשר לשמר. נראה לי שכל הצדדים מרוצים. אז הנה - עוד דבר חיובי שקרה בזכות הקורונה

18:30 ארוחת ערב

הילדים שוב עזרו. בן שבע וחצי חתך ירקות. בת ארבע סידרה את השולחן. אני עוד יכול להתרגל לכל הטוב הזה. הכלים, אגב, עדיין, נשמרים במיוחד בשבילי.

19:00 מקלחות

-אל תשכחו לצחצח שיניים.
-כבר צחצחנו היום.
-בבוקר?
-לא זוכרים.
-תצחצחו בבקשה שיניים.
-ואחר כך אפשר טלוויזיה?
-כן.
-אפשר?
-כן.
-באמת???
-לא.
-מעצבן אחד!
-סתם, כן.

זה כמו לחיות ב"לקום אתמול בבוקר". כל יום נראה אותו הדבר מחדש. אתה יכול לשפר אותו קצת בשוליים, שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, לעשות מה שצריך כדי להרים את עצמך מחוסר האונים הכללי. אבל אלה ימים שלמים בבית, עם אשתי ועם הילדים, הם ואתה שם כל הזמן, גם ברגעים שאתה עובד, בלי היכולת לברוח, בלי הפריבילגיה של קצת זמן פרטי, עד שהמרמיטה תוציא את האף שלה ותכריז: עוד שישה שבועות של הסגר, וזהו. השפיות הולכת לאיבוד לאיטה. הזמנים מתערבבים בין שלשום לאתמול למחרתיים. המחיר הנפשי והרגשי גדול יותר מהמחיר הכלכלי, ובכנות - אין לי שמץ של מושג אם ואיך אשרוד ביום שאחרי. אבל בטלוויזיה נותנים עוד שידור חוזר של חברים. זה הפרק ההוא שרוס ורייצ'ל רבים ואז חוזרים וצ'נדלר מנסה להיות מצחיק ומוניקה מגלה עוד טפח OCD וג'ואי מתחיל עם בחורה ופיבי הזויה. אח' איזה קטעים. אני קורס.

6:45 מישהו קופץ עליי על הספה

אין לי מושג איך הגעתי לפה. ואיזה יום היום.