ביום הזיכרון יש תחושת אבל לאומית שמשותפת כמעט לכולם. אולם עבור הורים רבים במדינת ישראל מדובר ביום שנושא כאב אישי. כאב שהם חשים בכל יום מאז שבנם או בתם נהרגו. חייהם כבר אינם כשהיו, והמחשבות "מה היה קורם לולא המוות" לא נותנות להם מנוחה. את התחושות שלהם כמה הם מצליחים לתאר באמצעות מכתבים לבן שלא יחזור:

"עבורך הזמן עצר מלכת"

עליזה ואלי בלאלי הם הוריו של רס"ר זיו בלאלי (25.9.1977-7.8.2006) אשר נפל במלחמת לבנון השנייה מירי קטיושות, בעת שהתכוננו הוא וחבריו בכפר גלעדי ליציאה לפעילות מבצעית

זיו בלאלי ז"ל
חבל שהמחשבות עליך הן בלשון עבר. זיו בלאלי ז"ל

"זיו, בנינו היקר,

חלפו להם 6 שנים ו-8 חודשים בלעדיך.

הימים כלילות ומחשבותינו כולן עליך, רק חבל שהן בלשון עבר. לעתים אנו מרשים לעצמנו  לדמיין ולחלום איפה היית היום לולא האסון שקרה. בטח היית נשוי, אב למופת, אח תומך ובן מוצלח שכל אחד היה רוצה לייחל לעצמו. המחשבות קשות מנשוא, הדמעות חונקות והגעגוע הוא עצום. מיכל, האחות האחת והיחידה משמרת יחד איתנו  את זכרך בכל יום, בכל שעה. חברינו והמשפחה משתדלים להיות איתנו ברגעים הקשים ויחד אנו מנסים לשתף , לצחוק, לבכות ולהכיר אותך לכולם כמה שרק אפשר.

זיו, חבריך התבגרו, התחתנו והקימו משפחה ואתה תישאר צעיר לנצח. בטח אתה במקום כלשהו, למעלה, צופה ומחייך על המשך החיים בלי זיו, ואנו מאמינים כי אתה תמיד איתנו, מלווה, מייעץ ונמצא בכל מקום אליו אנו הולכים.
כזה היית תמיד, חייכן ועוזר לזולת, תומך במשפחתך ובעיקר בסבא וסבתא מוטי ורינה. שימשת אוזן קשבת לאחותך הצעירה ממך, מיכל, שמרגישה עד היום כי אתה  תמיד איתה.

זיו, השארת אחריך הרבה והחלל שנפער בלבנו הוא אינסופי. אבא ממשיך לעשות מילואים ולשרת את המדינה שכל כך אהבת ולמען הגנתה נפלת. אנחנו דואגים לספר עליך לכל מי שהכיר אותך, וגם למי שלא, ויחד עם מיכל  מנסים להמשיך בחיי היומיום, אך הימים חולפים, הזמן עובר ואינו מרפא, ועבורך הזמן עצר מלכת.

זיו,  אנחנו אוהבים אותך וכל כך מתגעגעים,

אבא ואמא"

"לא רואים עליי, אבל הלב שלי בוכה"

ורדה היא אמו של סרן גל לב-רן (26.11.1975-29.9.2007) אשר נפל מפגיעה ישירה של טיל נ"ט בעת שתיצפת בעמדת טלוסה בשטח לבנון על פעילות החיזבאללה

גל לב-רן ז"ל
כואב לי כי החיים נמשכים. גל לב-רן ז"ל

"גל שלי,

אתמול שאלה אותי תלמידה, איך אני מתמודדת אחרי חמש עשרה שנים? האם זה עדיין כל כך קשה? עניתי לה שכן, זה עדיין כל כך קשה, עדיין כואב לי כמו בשנה הראשונה, ואולי כואב לי עוד יותר. כואב לי, כי החיים נמשכים, כי נוצרים חיים חדשים, ואתה לא נמצא כאן כדי לחוות איתי את השינויים. אתה לא כאן כדי להעביר איתי עוד עשור בחיי, כדי לשמוח איתי ועם שאר המשפחה.

לי כבר לא חוגגים יום הולדת, כי הרי יום ההולדת שלי כל כך סמוך ליום לכתך ממני ילד שלי. הפעם האחרונה שחגגתי היה לפני חמש עשרה שנים. שלחת לי זר פרחים, כי ידעת שלא תהיה בבית ביום ההולדת שלי. היית עוד חי, היית בצבא. אבל, לא יכולת לדעת שזה רק סימן לבאות, שיותר לא תהיה ביום ההולדת שלי או של שאר בני המשפחה. אז איך אפשר לחגוג מאז? איך אפשר לשמוח? איך אפשר להתענג על השינויים בחיי ובחיי המשפחה בלעדיך, גל?

אני משתדלת, גל, משתדלת להמשיך לחיות, להמשיך לשמוח, לרוב אני כמעט מצליחה, אבל אז מגיע הכאב, מגיע החסר, מגיע החלל והשמחה נמהלת בעצב. לא רואים עליי, גל, באמת, אני בדרך כלל מצליחה לשחק אותה חזקה, שמחה, מאושרת, אבל הלב בוכה בפנים, בוכה עליך גל על החיים שנקטעו על חייך שלך ועל חיי שלי.

החיים שלי ושל כל המשפחה נעצרו, אז, לפני חמש עשרה שנים, כשנקשו בדלת והודיעו לנו שנפלת בקרב בלבנון. החיים נעצרו כי בכל אירוע אתה חסר. גם אם אנחנו לא מדברים על כך אחד עם השני, אני יודעת שכולם חשים בחסרונך, בשבת, בחג ובאירועים המשפחתיים.

כל כך הרבה שינויים חלו במשפחה המורחבת שלנו, ילדים נולדים, אחרים מתבגרים, מתגייסים, הופכים להורים, סבא כבר לא איתנו, ורק אתה גל נשארת בן עשרים ושתיים.

כל שינוי כזה זורק אותי למחשבה הכואבת איך אתה היית במצב החדש של בעל? אב? אבל לזה לא תהיה לי תשובה לעולם.

כל שאלה כזאת גוררת רק צער עמוק, בכי בלתי נשלט ומשאלה: אילו, אילו רק הכל היה חלום רע שאפשר להתעורר ממנו. אבל זה לא חלום, זה הסיוט של מציאות חיי. מציאות של חיים בלעדיך ילד אהוב שלי. מציאות שאין בכוחי לשנות, מציאות שנכפתה עלי. אני כל כך מתגעגעת אליך, גל, אתה כל כך חסר לי, אני כל כך אוהבת אותך, גל ילדי שלי.

נוח על משכבך בשלום.

אוהבת אותך,

אמא"

"אחיך, התינוק שהחזקת,  כבר ילד"

דניאל הוא אביו של סמל ראשון אמיל אזולאי (26.7.1976-4.2.1997) אשר נפל באסון המסוקים

אמיל אזולאי ז"ל עם חבריו גלעד משייקר, מיכאל כץ ותום כיתאין
הנסיך של המשפחה. אמיל ז"ל (מימין) עם חבריו גלעד משייקר, מיכאל כץ ותום כיתאין, כולם נהרגו באסון

"אמיל היקר,

חלפו חמש עשרה שנה מאז שעזבת אותנו בהפתעה גמורה. מי היה מאמין שאחרי אינספור פעולות מבצעיות, אבדן חברים בקרב ופצועים שטיפלת בהם ושבו לאיתנם, תמצא את מותך באסון המסוקים - תאונה אווירית מיותרת שבה נספו עוד שבעים ושניים מחבריך.

אני עדיין חושב על השניות האחרונות בחייך, שבהן חשבת לעצמך את המשפט שתמיד אמרתי לך: 'אוי ואבוי, אבא יהרוג אותי אם יקרה לי משהו'.

אמיל,

כל כך הרבה דברים השתנו מאז נפרדנו ממך. אתה זוכר את השיחה שהייתה בינינו לגבי העסק המשפחתי שלא מצליח להתרומם? העצבות הייתה ניכרת בפניך ואמרתי לך, 'אל תדאג. חמש שנים מהיום אנחנו נעבור לגור בפנטהאוז'. צחקת עליי ואמרת שלא ייתכן. תקופה לא ארוכה לאחר מכן שלחת מכתב לחברתך בו כתבת שאבא התחיל לחייך.

דע לך ששלוש שנים אחרי לכתך קנינו פנטהאוז באשקלון. מאז חלו עוד שינויים במשפחה: אסי סיים את שירותו כלוחם, טייל בחו"ל, למד משפטים אך טרם סיים, התחתן ונולדו שני ילדים. סמדר סיימה את לימודי המשפטים. לביאת התגייסה למודיעין, למדה, התחתנה עם ניר שאותו לא הכרת ונולדו להם שני בנים, בר ומאור. אריאל סיים את לימודי התיכון בהצטיינות, התגייס לצבא והוא משרת ביחידה מובחרת במודיעין. אליעד, כן, זהו התינוק בן תשעת החודשים שהחזקת ביום שחזרת לבסיס וממנו לא שבת - הוא גדל וצמח לגבהים. הוא ילד מצטיין בלימודים, בעל פרסים ותעודות הערכה, גאוות בית ספרו.

ויש גם הפתעה: נולד לנו עוד ילד. בשמו, אביהו, יש קונוטציה לשמך. היום הוא בן ארבע ושמונה חודשים, וכמוך וכמו אריאל, אסי ואליעד יאובחן כמחונן.

אמיל אזולאי ז"ל עם משפחתו
המחשבות 'מה היה לולא האסון' לא מרפות. אמיל ז"ל (מאחור) בתמונה המשפחתית האחרונה כשנולד אליעד

אמיל, עברו חמש עשרה שנה והגעגועים אינם מרפים. חסר לי החיבוק בחופשות הקצרות עם ריח המדים, הגרביים שהיו ספוגים זיעה והיינו צוחקים כשהורדת אותם: איך הם עומדים כמו נעליים זקופות.

אני מתגעגע לשתקנות שלך. מעט מילים והמילה 'הכל בסדר'. למרות שהיית נודניק לא קטן, לא הצלחתי להוציא ממך כלום על שירותך הצבאי והייתי ניזון רק מאמצעי התקשורת. לדעתי, בשנות חייך הקצרות עשית המון דברים שמבוגר לא הספיק לעשות.

אני עובר על תמונות ילדותך ורואה יום הולדת עם קוסם, מסיבות פורים, טיול באילת עם גלשני רוח, סקייטבורד, צלילות, ריחוף באוויר, רישיון נהיגה, רכב חדש וקטנוע. איך תמיד הצחקת אותי כשהייתי רואה אותך עם הקסדה שישבה לך על העורף. יש גם תמונות שלך מבית הספר החקלאי בו היית יו"ר מועצת התלמידים ורפתן מצטיין, ורואים בהן את כל מה שעברת שם. אני וסמדי היינו לצידך כל הזמן, מוכנים למלא את כל בקשותיך, מארחים את חבריך. דע לך שעד היום החברים לא מפסיקים לדבר עליך, במיוחד עוז ויחיאל שהפך לעו"ד מצליח.

היית הנסיך שלי וכך עבור כל המשפחה המורחבת. תמיד נכון לעזור לסייע לסובבים אותך. למעשה, כל מה שאני יודע עליך זה בדיעבד מפי קצינים, חיילים וחברים שעברו איתך כברת דרך.

היום, במרחק של זמן מאז, אני עדיין מרגיש ריקנות, המוטיבציה שלי ירדה, המחשבות היומיומיות של 'מה היה אם לא היה' לא מרפות ממני, הבריאות לא כמו שהייתה והבית לא נראה טוב בלעדיך.

אמיל, איך אפשר לשכוח אותך?! בגללך אני מקדיש כיום את זמני כיו"ר יד לבנים באשקלון ועושה כל אשר בידי להנציח את זכרך בכל מקום. אני בטוח שאתה מסתדר טוב למעלה כיאה לאופי שלך. אופי של מסירות, חברות ומשפחה. לעולם לא ויתרת גם בימים קשים. לכן, בני, נוח על משכבך בשלום ומדי פעם טוב יהיה אם אשלח לך עוד מכתב בהתאם להתפתחויות.

אבא"

>> איך מסבירים לילדים על יום הזיכרון?

>> היכנסו למתחם "הזיכרון האחרון"  להעלאה וצפייה בסרטי זיכרון אישיים