"איפה הבן שלי אני רוצה לראות אותו כבר" - אומרת אסקדאר שמחכה לאיחוד עם בנה היחיד כבר 18 שנה. אסקדאר מאתיופיה נפרדה מילדה, הנוק טקסטה, כשהיה תינוק בן שנה ועלתה לישראל לבדה. אביו לא רצה לעלות ארצה ולא הסכים שבנו יעזוב את מולדתו.
בסוף השבוע נחת ינוק עם 74 יהודים נוספים במבצע חשאי של הסוכנות היהודית ונפגש עם אמו בשדה התעופה.
מתנשקים, בוכים ולומדים עברית
"כל השבוע היא לא ישנה", מספרת אחותה פנינה, על הימים שעברו על אסקדאר לפני המפגש המרגש. "היא לא אוכלת ולא שותה רק בוכה".
לפני תשע שנים, הצליחה לראשונה אסקדאר לגייס את האמצעים הדרושים וטסה לאתיופיה, כדי לחדש את הקשר עם בנה. לאחר המפגש הם שמרו על קשר וחיזקו אחד את השני באמצעות מכתבים וטלפונים. כשאסקדאר התבשרה לאחרונה שחלתה בסרטן, ביקשה את עזרת הסוכנות היהודית בזירוז עליית בנה לישראל.
רגעים אחדים לפני שאסקדאר פוגשת שוב את בנה, הוא מצלצל לומר שהוא כבר נחת בישראל. בין השניים מתנהלת שיחת טלפון קצרה באמהרית במהלכה האם הנרגשת בוכה. "איפה הוא, איפה הוא אני לא רואה אותו", היא אומרת והמתח ניכר על פניה. השניים מתחבקים ומתנשקים ארוכות. "אני מאוד מאושר" אומר הבן בעת המפגש, "לא חלמתי שאפגוש אותה".
בין מילה למגע, אסקדאר לא מבזבזת זמן ומנסה ללמד את בנה מילים ראשונות בעברית. עכשיו שהוא כאן איתה, יש לה מוטיבציה גדולה יותר להילחם במחלה: "אני לא חושבת שאני אמשיך להיות חולה", היא מביעה תקווה. "גם בבית החולים אמרתי שאחרי שאראה את הילד שלי אעמוד על הרגלים ואצא מזה".
