>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
ילדי מפתח? היום כולם כאלו
פעם, כשהיינו מסיימים את היום בגן בשעה אחת בצהריים או את הלימודים בבית הספר, ברוב הבתים הילדים היו חוזרים לאמא שחיכתה בדרך כלל בבית, עם ארוחת צהריים טרייה ומהבילה. ילדים שאימם הייתה עובדת עד שעה מאוחרת נקראו "ילדי מפתח". היום, כבר לא מדובר בילדי מפתח, אלא ילדי צהרונים, והם הרוב המוחלט של הילדים בגן ובבית הספר. את הארוחה החמה אבל התעשייתית והמעובדת מקבלים בצהרון, שם גם יש חוגים ונשארים עם החברים.
עוד ב-mako בית ומשפחה:
- צפו: האב גילה שהילדים צבעו כל חלק בגוף ולא הפסיק לצחוק
- חיי משפחה, גרסת האמא שלא דופקת חשבון
- חנוכה 2014: כל המופעים הגדולים
נעים מאוד, אבא
פעם, הבית בשבילנו היה אמא, ואמא תמיד הייתה בבית. לרוב, היא זו שלקחה אותנו לחוג או לחברים, הלכה לאסיפות הורים, דאגה לארוחות, ולכל שאר התפעולים וההפעלות ותמיד הייתה שם בשבילנו. לא בכדי תמיד כשפחדנו כילדים (ועד הבגרות) היינו צורחים: "אמא'לה!". ואיפה אבא? הוא היה בעבודה וכשהגיע הביתה הוא נח. היום, בבתים רבים המצב השתנה. אבא מעורב בחיי הילדים, הוא דואג להיות איתם יותר, לטפל ולדאוג, להכין ארוחת ערב, לרחוץ, להרדים ושואף לבית שוויוני. נכון שברוב הבתים האמהות הן אלו שעדיין דואגות בעיקר לאחזקת הבית ולטיפול בילדים אבל הילדים מקבלים כמעט זמן שווה איתם.
ערוץ אחד, בלבד
פעם, הצלילים המוכרים של תיבת הנגינה היו מטיסים את כולנו למסך הטלוויזיה הכבד מדי יום רביעי בשעה חמש וחצי לצפות ב"שלוש, ארבע, חמש וחצי". היינו יודעים את כל האפיזודות בעל פה, ועדיין היינו מתמוגגים, לא שהייתה לנו ממש אפשרות אחרת. כל קיץ כל הילדים התרגשו מחדש עם מרקו, שמצא סופסוף את אמא שלו, או עם נילס שנאלץ להיפרד מאווזי הבר, ופעם בשנה חיכינו לחנוכה כדי ללכת לפסטיבל הילדים, אם בכלל ההורים הסכימו לקחת אותנו. לכולנו היה ידע תרבותי אחיד ומשותף. היום, ילדי הזפזופ טובעים בשפע של ערוצים ותכניות, שלא לדבר על האינסוף הקיים ברשת. כל חג מביא איתו שפע של פסטיבלים ואירועים, ומעמיד את כולם בשאלה הגדולה: במה לבחור?
וכן, למקרה שפספסתם כי זה תמיד שודר ביום האחרון של החופש או ביום הראשון ללימודים, אז מרקו פגש בסוף את אמא שלו:
דלת פתוחה? כבר לא
בעבר, לא רק בקיבוץ, אלא גם בלא מעט ערים ויישובים, הדלתות בבתים היו נשארות פתוחות. ממה כבר היה לפחד? יחסי השכנות היו מתהדקים כשהשכנה הייתה נכנסת, אפילו בלי לדפוק, כדי לקחת כוס סוכר. ההורים שלנו היו שולחים אותנו למטה, לשחק עם החברים גם אם הם לא היו תמיד בגילאים שלנו. אם בית הספר או הגן היו בקרבת הבית, היינו הולכים לבד או עם האח הגדול. היום יש תחושה שהסכנה אורבת בכל פינה לילדים שלנו. במקרה הטוב, אנחנו נועלים את הדלת בשני מנעולים ואוסרים על הילדים לפתוח אותה לזרים. אם השכן ממול חייך באופן מוגזם לילד שלנו וניסה להחליף איתו כמה מילים, זהו, אנחנו חושדים שהוא פדופיל. הטלוויזיה הייתה דלוקה כשהילדים היו בסלון? הם בטח צפו בפיגוע הנורא שהיה אתמול ונשרטו עכשיו לגמרי. הם יושבים יותר מדי זמן מול המחשב, מה זה? הם מצ'וטטים עם מישהו? בטח מישהו שמנסה להפיל אותם בפח. אולי זה השכן ממול.
פרטיות? מי צריך את זה
כשאנחנו היינו ילדים, בבתים רבים לא היה לכל ילד חדר משלו. כך, תמיד אחרי שאמא אמרה לילה טוב ויצאה מהחדר, היו המון צחקוקים מתחת לשמיכה ושיחות ליליות שנמשכו כמה דקות עד שכולם נרדמו. רבנו, רגזנו, צחקנו אבל היינו ביחד ולמדנו לחלוק ולשתף. היום, לא מעט מהמשפחות דואגות שלכל ילד יהיה חדר משלו, מחשב משלו, טלוויזיה אישית בחדר, כדי למנוע ריבים מיותרים. כולם לכאורה גרים בבית אחד, אבל הקירות והמסכים מפרידים ביניהם ומצמצמים את ערוצי התקשורת המשפחתיים.