כשעומר בתנו הייתה בת 17, אזרנו אומץ ושאלנו. נכון, היו גם חברים בנים בסיפור, אבל לנו משהו הרגיש אחרת. עומר השיבה שכרגע היא מעדיפה בנות. התחושה הייתה שפטיש במשקל טון נחת על הראש.
ככה התחיל הסיפור המשפחתי שלנו – אבא, אמא וארבעה ילדים. בתוך בליל התחושות והרגשות הלא פשוטים, הייתה ידיעה ברורה: מקבלים או מאבדים. ומי מוכן לאבד ילדה מדהימה שכזאת, שבין יתר מרכיבי זהותה היא גם לסבית? התובנה הקצת יותר מאוחרת הייתה: אם אנחנו לא נעשה מזה עניין, זה לא יהיה עניין.
מה קורה בקבוצות התמיכה?
רגע היציאה מהארון בפני ההורים הוא אכן דרמטי; דממה נופלת, נדמה שלא שמעתם טוב, שהשמיים מאיימים ליפול. אבל לא, הם לא נופלים, זה רק מרגיש כך.
המחשבות הקשות לא מאחרות להגיע: מה עשינו לא בסדר? איפה טעינו? מה יגידו השכנים והחברים? ואולי זו טעות, אולי הילד פשוט מבולבל? ואיך לא ידענו?
את כל השאלות והבלבול מלוות לעיתים תחושות מעורבות של רגשות אשם, כעס, בושה וניפוץ חלום, לצד אהבה גדולה לילד ודאגה לעתידו בחברה סטיגמטית ולא לגמרי מקבלת.
במהלך השנים נחשפתי לסיפורים של ילדים שחוו קושי גדול בבית. מכיוון שאצלנו הייתה קבלה, יצא לי לפגוש ילדים שנזרקו מהבית אחרי הגילוי, שהתמודדו עם הדחייה של המשפחה. כך הגיעו אלינו כל מיני סיפורים, ורציתי מאוד לעזור להורים אחרים.
"רק פה אני מרשה לעצמי להתמוטט"
האם אתם יודעים כמה קשה להורה להגיד: "אני מתבייש בילד שלי?" או לספר: "כשהילד שלי גילה לי שהוא הומו, אמרתי לו – 'הייתי מעדיפה שתמות'"?
בקבוצות התמיכה אפשר להגיד הכל; יש אפילו סוג של לגיטימציה, כי התחושה היא שזה לא קורה רק לי. אנחנו קוראים לעצמנו "קבוצת השווים"; כולנו כאן מאותה סיבה, אין אף אחד שיכול להגיד: "מסכן ההורה הזה, יש לו ילד הומו, איזו מכה".
מדובר בקבוצות רכבת: לצד ההורים הוותיקים, כל הזמן מצטרפים חדשים. אנשים מגיעים אלינו בדרך כלל עצובים, שבורים. הם לא חייבים לשתף, יכולים רק להקשיב אבל מאחר שהם שומעים מסביב תחושות דומות, הם לא מתביישים ומתחילים לדבר. יש ביניהם כאלה שלא מדברים על הילדים שלהם עם אף אחד, אפילו לא עם בן הזוג, ובקבוצה הם שופכים את הלב.
לאחרונה, באחת מהקבוצות שאני מנחה, הסבירה אמא שנמצאת בתחילתו של התהליך את חשיבותה הרבה של התמיכה הקבוצתית: "זהו המקום היחיד בעולם שבו אני מרשה לעצמי להתמוטט. רק פה אני יכולה לדבר על בתי שיצאה מהארון, לבכות, לספר מה אני מרגישה, לומר דברים שאפילו בעלי לא מוכן לשמוע".
בקבוצות הללו, הורים מספרים לנו שהם הרוסים מהידיעה; אמא מספרת שאחרי שבע שנים, היא רוצה לספר לחברתה הטובה שבנה הומו, ומתייעצת איתנו איך לספר. אבא מספר שהילד רוצה להביא את בן הזוג לארוחת ערב ושואל איך להתנהג.
מה שעוד קורה בקבוצה זה שההורים לומדים לבקש הבנה מהילדים שלהם, לומדים להגיד להם: תבינו את הקושי שלנו, תקבלו את העובדה שגם אנחנו צריכים לעבור תהליך.
כך או כך, החיים נמשכים
כשהורים מבקשים ממני כללי התנהגות בהתמודדות עם ילדים שיצאו מהארון, אני תמיד מדגישה שאין כאן כללים של נכון או לא נכון: כל עוד אין אלימות פיזית או מילולית - הכל לגיטימי, כולל תחושת אבל, התקפי בכי בלתי פוסקים, חוסר תיאבון ועוד.
הדבר השכיח ביותר אחרי רגע הגילוי, הוא כניסת ההורים לארון; באותו ארון שממנו יצא זה עתה ילדם, נמצאים כעת ההורים והסוד הגדול.
לכל הורה קצב משלו. הכניסה לארון והתחושות הלא פשוטות, הם שלב ראשון בתהליך. אחרי השבר הגדול, ישנה התמודדות עם המצב החדש, ולבסוף קבלה והשלמה עם נטייתו המינית של הילד.
כך או כך, החיים נמשכים; הילד שלנו שהיה מקסים, נפלא ומוצלח עד כה, נשאר בדיוק כזה גם לאחר יציאתו מהארון. הוא זקוק לאהבתנו לפחות כפי שהיה זקוק לה קודם, וחשוב להסביר לו שאנו, הוריו, זקוקים לזמן ולהבנה כדי להתרגל למציאות החדשה.
אני בוחרת לסיים במשפט מקסים שאמר לי הורה, משפט שבעיניי הוא תמצית ההורות: "הבנתי והחלטתי שאני צריך ורוצה לקבל את הבן שלי כמו מי שהוא באמת, ולא כמו מי שהייתי רוצה שהוא יהיה".
>>טלנובלה משפחתית: "אבא ואמא מחרימים אותי"
הכותבת היא מנחת קבוצות תמיכה בעמותת תהל"ה, ומשתתפת בסרטו של אסי עזר "אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם", שישודר ביום שישי, 2 ביולי, ב-21:20 בערוץ 2