פגיעה מינית מתרחשת בחדרי חדרים ויותר מכל טראומה אחרת היא אפופה בסודיות. הסוד מאפשר את קיומה של הפגיעה ומונע את הפסקתה. שמירת הסוד מצריכה אנרגיה עצומה, היא מהווה נטל כבד על הנפש וגורמת לסבל מתמשך.
תהום עמוקה קיימת בין הסוד ליכולת לספרו. גילוי הסוד מהווה מחד תקווה לביטחון ולהפסקת הפגיעה, אך הוא גם מקור לבושה ולפחד עצום, פחד מפני העתיד לבוא, פחד שלא יאמינו לי – מי יאמין שהאיש שכולם כל כך מעריכים– נשיא מדינת ישראל, בכיר במשטרה, בכיר בצבא, מלח הארץ, הסבא המוערך, הנער המנהיג, האח המוצלח במשפחה, המורה הכריזמטי - עשו מעשים נפשעים.
פגיעה מינית מתרחשת ביחסי כוחות לא שוויוניים – בעל הכוח מול המוחלש. מכאן שהיכולת להתנגד, להילחם, לספר, לברוח מוגבלת עד כדי בלתי אפשרית. קיים פחד שהמשפחה תתפרק, לבטח במקרים בהם בן המשפחה הוא הפוגע וקיימת דאגה גם לגורלו.
לעיתים הסוד הינו מנת חלקה של הנפגעת עצמה, שלא מבינה שקורה משהו אסור, מעוות ולא תקין. בעת הכתיבה אני נזכרת במטופלת שנפגעה על ידי סבא שלה והייתה בטוחה שאלו סדרי עולם, בתמימותה שאלה את הסב הפוגע מדוע הסבא השני לא עושה את אותו הדבר, תשובתו המעוותת, "הסבא השני פשוט לא אוהב אותך", סיפקה את דעתה לאותה עת.
האשמה שחווה הנפגעת מקשה אף היא על היכולת לספר. האשמת הקורבן השכיחה ביותר בחברה יוצרת קושי גדול אף יותר. לעיתים הזיכרון מתעתע, החלק במח שאחראי על הזיכרון משתבש עקב רמות הלחץ הגבוהות והיכולת לזכור נפגעת. זיכרון הפגיעה יכול לצוף בהמשך החיים עקב טריגר שקשור לפוגע ולאירועי הפגיעה, מה שמסביר זיכרונות מאוחרים גם עשרות שנים לאחר שהפגיעה התרחשה. מנגנון ההגנה הדיסוציאטיבי/המנותק מגן על הנפגעת מפני המציאות האכזרית, הוא שומר עליה ברגע הפגיעה, אך מאפשר את המשך ההתעללות ואת שמירתה בסוד.
חשוב להבין , הדיסוציאציה אינה מנת חלקה של הנפגעת בלבד – כולם דיסוציאטיביים – הסביבה הקרובה, הקהילה, החברה. הסבר אחד קשור לכך שנפש האדם אינה יכולה לשאת מעשים כל כך קשים עד שעדיף לבחור באפשרות ש"לא היה ולא נברא" כדי שניתן יהיה להמשיך לחיות בעולם שלנו. עולם שבו אחת מאחת מוטרדת מינית לפחות פעם אחת בחייה, אחת מתוך חמש עוברת אונס, חמישית מילדי ישראל נפגעים מינית, אחד משישה גברים עובר פגיעה מינית.
רגע חשיפת הסוד יכול להיות מרפא ומשמעותי, אבל הוא תלוי מאוד בתגובת הסביבה. תגובה מאמינה, מתקפת, מכילה, מחבקת מובילה לתחילתו של מסע ריפוי. תגובה שופטת, מטילה ספק, כועסת, מצמצמת, מכחישה, מתעלמת, לא מאמינה – מובילה למסע ארוך ומכאיב. לעיתים החוויה הטראומטית הקשה תהיה גם כתוצאה מתגובת האחרים לגילוי ולא רק מהפגיעה המינית הישירה.
לנו כחברה תפקיד משמעותי ביצירת אקלים מזמין לגילוי הפגיעה. סוד בהגדרתו הפשוטה, המילונית, הוא תוכן שהאדם אינו רוצה לגלות לאחרים. אך בהקשר של פגיעה מינית ניתן לחשוב עליו כתוכן נפשי אותו לא היה הזולת המשמעותי מסוגל לשמוע.
על כל אחת ואחד מאיתנו – כפרטים וכחברה – מוטלת החובה להיות זולת משמעותי המסוגל, בוחר ורוצה לשמוע. אקלים משתף, העברת מסרים ברורים בדבר אשמת התוקף ולא הקורבן, הכרה בפגיעה ואמון בנפגעת יכולים לסייע בהפחתת הבדידות הקשה הכרוכה בשמירת הסוד ולהוביל לתחילתו של מסע ריפוי מעצים ומגדל.
הכותבת היא מנהלת מרכז מאור לטיפול בפגיעה מינית בילדים של משרד העבודה הרווחה, עמותת יחדיו ומרצה במכללה האקדמית אשקלון