עדה שגיא בת ה-75 נחטפה בשבת השחורה מביתה שבקיבוץ ניר עוז. 53 ימים הוחזקה בשבי בדירה בח'אן יונס על ידי משפחה עזתית, עד ששוחררה במסגרת עסקת החטופים. חצי שנה אחרי, הזיכרונות מאותה תקופה מטלטלת לא עוזבים אותה.

"למזלי, הוחזקתי בדירה ולא במנהרה. בכל פעם שהיו איזשהן ידיעות, בעל הדירה בא לדווח לנו", סיפרה עדה ב"חדשות הבוקר", "אחרי שלושה שבועות קיבלנו טרנזיסטור. רציתי לשמוע את דניאל הגרי, ידעתי שדובר צה"ל ידבר. לפעמים הוא דיבר בשמונה, לפעמים בתשע. בין לבין שמענו את הזוועות. נעשיתי מודעת לאירוע שהיה בנובה, לאירוע בבארי. פתאום שמעתי מישהו אומר: 'בניר עוז היה גרוע יותר. 74 חטופים מניר עוז'. הייתי בהלם. חוץ מלצרוח בקומה החמישית בח'אן יונס, לא יכולתי לעשות כלום. זה מטורף".

"לאט לאט מקרעי חדשות למדתי את עוצמת האירוע. עד אז, חשבתי שהיינו החטופים היחידים. פתאום גיליתי את האמת. ביום הראשון מישהו מהצעירים ה'בלתי מעורבים' הגיע עם קלאב קאר מניר עוז, נפנף במפתחות ואמר: 'אין ניר עוז'. 55 שנה הלכו לי ביום אחד, בשעה אחת".

זה הקל עלייך כשהאזנת לחדשות וידעת את המאמץ להחזיר את החטופים?
"זה עזר, היינו מעודדות מזה. השובים שלנו אמרו לנו כל הזמן: 'אתן תצאו, אל תדאגו. נשים וילדים קודם'. זה גם מה ששמענו בחדשות. זה עודד, אבל כל יום שעבר היה קשה מקודמו. היה מעבר מתקווה בערב לייאוש בבוקר. המון רגעי שבירה".

הצלחת להבין מה גרם למשפחה עם ילדים להחזיק אותך בשבי?
"כסף. שאלתי את בעל הדירה פעמיים, אותו ואת הילדים שמרו עלינו. ראיתי שבעל הדירה מקבל כסף ישראלי. הוא מאוד שמח ביום שאלעד קציר הגיע אלינו, אחרי 33 יום, כי הבנתי שהוא מקבל פר גולגולת. הוא אמר: 'אני רוצה עתיד טוב יותר לילדים שלי ולאשתי. אני רוצה לקנות ויזות ולא להיות כאן, רוצה להגיע לאירופה'. הוא אמר 'אני בלתי מעורב'. אמרתי: מה זה בלתי מעורב, אם לקחת את החופש שלי ואני יושבת אצלך פה בדירה? אתה מעורב. זה כסף חמאסי. הנערים ששמרו עלינו, סטודנטים שאין להם עבודה, קיבלו 70 שקלים ליום. זה המון. השכר למי שיש לו עבודה בעזה, זה 20 שקלים ליום. הם מאוד שמחו ללכת להורים שלהם ולהביא להם את הכסף".

חצי שנה מאז שחזרת, איך את היום?
"אני מקהילה מאוד חבולה שמחכה. יש 36 חטופים. רוצים לדעת מי מהם בחיים, מי חוזר, איך ומתי. עד יום שישי כמעט איבדתי כל תקווה, אבל ביום שישי הגיע פתאום נאום ביידן. זה עורר בי שוב את התקווה שאנשים יחזרו, שמי שצריך להגיע לשיקום יגיע לשיקום, שמי שצריך להיקבר בקבר ישראל יקבר בניר עוז. הכל מהול בעצב מאוד גדול ובחשש מאוד גדול. כל סרטון שמתפרסם עושה בום בלב. גם אשת הברזל יודעת לבכות מדי פעם".

כמה חזרת להיות אותה עדה?
"כל מה שהכרתי נשמט לי מתחת לרגליים. ב-7 באוקטובר נגמרו לי החיים. אני בונה את חיי פה, מנסה לעשות את הטוב ביותר עבורי ועבור אותה קהילה חבולה. הצטרפתי לוועדות, חזרתי לעבוד עם תלמידים. יש לי הרבה זמן עם משפחה, עם חברים. אתמול ראיתי את מורן סטלה ינאי, שהכרתי אותה בכפר המכביה, בשיקום. נקרע הלב על הבחורה הזאת. את שומעת אותה וזה מחזיר אותך ל-7 באוקטובר, כשתלשו אותי מהבית. אין בית".

מה הרגעים הכי קשים ביום-יום?
"לפגוש חברות שמחכות, בין אם לקבורת הבן שלהן או להחזרת הבעל שלהן. כל פגישה איתן זה בום בלב. ניר עוז היה קיבוץ קטן, 400 איש. כולם כמו משפחה אחת, חגים ביחד, אירועים ביחד, אבל ביחד, שמחה ביחד. פתאום זה מתרסק. אנחנו מנסים אומנם לשמור על שגרת חיים ועל הקהילתיות, אבל זה קשה. זה לא פשוט".

את פעילה, מגיעה להפגנות.
"אני לא נוסעת לתל אביב יותר. מספיק שפעם אחת מישהו פתח את החלון ואמר לי: 'חבל שלא גמרו אתכם שם'. זה הספיק לי. אני מאוד מקווה שיילכו על העסקה הזאת. נתניהו מפחד להפסיד את הממשלה שלו, אבל אנחנו הפסדנו את המדינה שלנו. שיחזירו את החטופים, השבויים, הנעדרים - ואחר כך ילחמו. לשטח זה כבר לא יעזור, עברו שמונה חודשים".