"חופשת לידה לאבות" – הכותרות בישראל, כהרגלן, מבשרות על נחיתה בארץ של שנות התשעים. החוק שיזמה הח"כית תמר זנדברג ממרצ הוא התחלה קטנה וצעד קטן בכיוון חיובי, אך צעד קטן מדי. הוא לא משנה את היומיום הקשה כל כך של הורים בישראל. כל הורה שאני מכיר היה מוותר על הימים הראשונים עם הילד – מרגשים ובלתי נשכחים ככל שיהיו – תמורת הבטחה לחזור מהעבודה כשהילדים עוד ערים בכל יום בחייו. בסופו של דבר, שבוע אחד הוא כלום ביחס לשנים הרבות שמגיעות אחרי השבוע הזה. והן חשובות בהרבה לילדים ולהורים.
הבעיה בישראל איננה רק החברה המסורתית והשוביניסטית, בה התפקידים המגדריים חקוקים בסנקציות חברתיות. הבעיה היא בעצם ההגדרה של מהי המשפחה ומה מקומה בתרבות הישראלית.
לא רק לשרוד
נסו למצוא סביבכם גבר אחד שיצא לחופשת הלידה במקום אשתו. את זה לא תמצאו. עכשיו תרחיבו את התמונה: נסו למצוא גבר שמגדיר את האבהות שלו כאחד ממרכיבי הזהות העיקריים שלו. כמה מהחברים שלכם מגדירים את עצמם כאב לפני מקצוע, לפני קבוצה אהודה, לפני תחביבים? אני אגלה לכם סוד – זה יהיה הרבה פחות נפוץ אצל גברים מאשר אצל נשים.
מה שאני רוצה לומר הוא שהמשק הישראלי בנוי באופן שמוביל בהכרח להתנגשות בין החיים המקצועיים לחיי המשפחה. זה קשור לשכר הנמוך בישראל – וכדאי שנדבר על זה לא פחות מאשר על רמת המחירים בהקשר של איכות חיים – וזה קשור למערכות התומכות בגידול הילדים. למה גנים נסגרים ב-16:00? מי כאן מהקוראים לא חווה חרדה בשעות האלה כדי לוודא שיש מי שמגיע לאסוף את הילדים, להאכיל אותם, לשחק איתם? מה זה עושה לנו כהורים החרדה היומיומית? מה עושה הזמן המשותף המינימלי לילדים שלנו? לאיזה עולם אנחנו מחנכים אותם? איך הילדים האלה - תוצר של חרדות וזמן מינימלי עם ההורים - מתנהגים בגן, בבית הספר, על הכביש, בצבא? איזה משפחות הם יקימו ביום מן הימים?
לשאלות האלה אין תשובות. בוודאי לא ממסדיות. כדי שתהיינה תשובות צריך להכיר קודם כל במצוקה הכללית של ההורים הצעירים, אבל גם ביכולת להבדיל בין סיסמאות לבין המציאות. נכון שגילוי מחודש של חוויית ההורות מציף את הנושאים הללו, אבל פתרונות כמו אלה של זנדברג הם לא יותר מפלסטר עם דבק חלש מאוד.
כדי להקנות חוויית הורות טובה יותר, וחשוב בהרבה, חוויית ילדות טובה יותר, צריך לשנות את אופן החשיבה. ראשית להבין שהאבות הישראלים אינם ששים לקפוץ אל תפקידם המשפחתי. אולי כי עולם הילדים הוא בלתי צפוי, תובעני, מלוכלך, ובמקרים רבים משעמם, ומנגד עולם העבודה היא חוויה יותר קלה, ליניארית ופשוטה. אולי יש גורמים נוספים. כך או כך, המשק כולו צריך להבין שתפקידו איננו לייצר עבודות או מספרים בשביל הצמיחה שאף פעם לא פוסקת אך אף פעם גם לא מחלחלת מטה. תפקידה של המדינה הוא ליצור חברה שבה אנשים רוצים לחיות, ומבנים שתומכים ברצון שלנו גם ליהנות מהחיים, ולא רק למצוא את הקונסטלציה שמאפשרת לנו לשרוד אותם תחת כל האילוצים והנסיבות.
>> הכותב הוא בעל הבלוג "תשאלי את אבא"
לעמוד הפייסבוק של הבלוג