>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
"סיפור של מישהו אחר"
את סיפור חייה הדרמטי של גרייסי סיפרו לה הוריה רק לאט לאט, טיפין טיפין. במנות קצובות היא למדה שהיתה לה אחות שנפטרה. "אבא ואמא היו לוקחים אותי לבית הקברות", סיפרה גרייסי לאתר הדיילי מייל, "ואומרים שפה קבורה אחותי, ושהיינו תאומות. רק מאוחר יותר הם סיפרו שהיינו מחוברות בגוף. רק בגיל שבע לקחתי מילון ובדקתי מה זה אומר בעצם, תאומים סיאמיים. בערך בגיל שמונה נכנסתי לאינטרנט ומצאתי את כל הסיפור שלנו. גיליתי שזה היה סיפור גדול שכתבו עליו בכל העולם. לא התעסקתי בזה. רק רציתי להבין בדיוק מה קרה. זה היה נשמע לי כמו סיפור של מישהו אחר. הכל קרה כשהייתי תינוקת קטנטנה".
עוד ב-mako בית ומשפחה:
- מרגש: הבן כמעט מת, האב החל לצלם כל רגע
- ויראלי: מה השתנה בפסטיגל ב-30 שנה?
- ארוחות הילדים הכי יפות בעולם
כיום, כאמור, גרייסי בת 14, ויש לה אחות קטנה, בת 12, ששמה רוזי, על שם האחות שנפטרה. היא נערה מלאת אישיות וחובבת ספורט. היא מעוניינת להיות רופאה ומאוד דעתנית וסקרנית. קשה להאמין שסביב קיומה ועתידה של אותה ילדה סבב ויכוח אתי לוהט. התאומות אטארד נולדו מחוברות מקצה עד קצה בצד הגוף, וחלקו שלפוחית שתן ואת מערכות הדם. גרייסי היתה מהתחלה חזקה וחסונה, ואילו רוזי אחותה היתה חולה וחלשה. רוזי חיה רק בזכות לבה הבריא של גרייסי, שפמפם דם עבור השתיים. גרייסי היתה למעשה מערכת ההחייאה של אחותה. הרופאים קבעו כי אילו לא ייפרדו הבנות, שתיהן ימותו תוך חודשים ספורים, אך משמעות ההפרדה היתה, חד משמעית, להרוג את רוזי. הורי התאומות, קתולים אדוקים ממנצ'סטר, לא הסכימו להכריע בדילמה, וסירבו לעשות מעשה שיהרוג את בתם. "העדפנו לתת לאל להכריע בגורלן", מסבירה האם רינה. ההכרעה נערכה לבסוף בבית משפט. לאחר מספר ערעורים החליטו שלושה שופטים כי התאומות יופרדו. בני הזוג החליטו להיכנע והניתוח המורכב בוצע. רוזי מתה כמה שעות אחריו.
גרייסי חיה ושגשגה, הפתיעה את כל הרופאים והמומחים, אך עד היום לא דיברה עם התקשורת. "אני לא מרגישה אשמה על כך שאני שרדתי והיא מתה כי זו לא היתה החלטה שלי", היא מסבירה. "לא בכיתי עליה, אבל יש בי עצבות על כך. לפעמים מתחשק לי שהיא תהיה איתי, שתהיה לי אחות באותו גיל, בטח היינו חושבות באופן דומה. לפעמים כשאני מרגישה שאני צריכה עזרה בסיטואציה מסוימת אני אומרת בלב: עזרי לי אחות קטנה. כי זה מה שאחיות עושות. אני מבינה כמה קשה זה ודאי היה לאבא ואמא. כנראה שהייתי מתה אילו לא הפרידו אותנו, ועכשיו אני בחיים. אני מודה על כך לאל ומנסה לא לחשוב יותר מדי על מה היה אילו. אני פשוט רואה את עצמי כברת מזל".
גרייסי, שמתכוונת ברצינות להפוך לרופאה, מתכתבת באופן קבוע עם אחד המנתחים שביצע לפני 14 שנים את הניתוח הגורלי שלה. "אני מספרת לו על הבחינות שלי בביולוגיה, ומראה לו שמצבי טוב. הוא תמיד שמח לענות על שאלות. אני חושבת שאולי אני רוצה להפוך לרופאה כי הרופאים הצילו את חיי וגם אני ארצה לעזור לאנשים".
"כיום אני מביטה לאחור ומלאת הוקרת תודה על החלטת בית המשפט", מודה האם רינה. "זו היתה האפשרות הטובה ביותר, ועדיין יש ימים בהם אני מלאת צער על רוזי הקטנה שאיבדנו. כל ההריון השני שלי הייתי בחרדות, חשבתי שהמזל הרע ירדוף אותי. על אף שהרופאים הבטיחו שהכל בסדר, ועשיתי את כל הבדיקות". רוזי, האחות שנקראה על שם התאומה האבודה של גרייסי, שמחה שקיבלה את מלאכת ההנצחה הזו. "כל מי שאומר את שמי נזכר ברוזי התינוקת", אומרת רוזי. "ואני מאוד גאה בכך".