שבוע לאחר הטרגדיה בגולן, לאט לאט נחשפים פרטי התאונה הנדירה שגרמה למותו הפתאומי עידו עמר, חקלאי ממושב אודם בגולן.
נעם עמר, אחיו הצעיר של עידו, מסביר שהמשפחה עדיין לא קיבלה את הדו"ח הסופי מהמשטרה, והובהר לה שיעבור עוד זמן עד לקבלת המסקנות הסופיות. אולם על פי הממצאים הרפואיים, חוט ברזל שהיה על האדמה עף לכיוון עידו בעוצמה והרג אותו.
"הוא הפעיל כלי שקוראים לו מכסחת, מרסקת כלי משולב", מספר נעם. "החוט שהיה על הרצפה ככל הנראה עף לכיוונו, ועף לכיוון הטרקטור. במילים אחרות, נגיד מכסחת דשא, או כלי עבודה גדול, שעולה על משהו מתכתי, ומעיף חוט ברזל בעוצמה. החוט הזה פגע בעידו בצורה קטלנית בגב וככל הנראה גרם למותו באותו הרגע. כשהגיעו אליו אחרי כמה דקות, הוא היה כבר שעון בטרקטור על החלון. זה הלם מטורף, כולנו בשוק. תאונה די נדירה".
נעם בן ה-29 עדיין מתקשה לעכל את מותו הפתאומי של אחיו בן ה-36. "אנחנו משפחה חמה ומלוכדת. כל המשפחה פה במושב, ארבעה ילדים, ועידו היה הלב של הבית. דוד לאחיינים קטנים שרגילים לראות אותו כל יום. בשיחות שלנו כל ערב היינו מדברים על חלוקת העבודה ומה יקרה למחרת היום. עידו תמיד היה לוקח על עצמו המון אחריות. היה קם עם הזריחה וחוזר עם השקיעה, כל היום נמצא בכרמים ובשטח אותו כל כך אהב".
שאר תושבי המושב גם הם עדיין המומים מהמכה הקשה שניחתה עליהם ללא התרעה. גל מאיר, שכנו וחברו של עידו עמר, מספר שיום לפני התאונה היה עם בניו בביתו של עידו. "כרגיל אצל עידו – הרגשנו בני-בית. אצל עידו, ממש כמו בשיר, מִי שׁרָעֵב יִמְצָא פַּת שׁל לֶחֶם, מִי שׁעָיֵף יִמְצָא צֵל וּמֵי בְּאֵר, ובעיקר, תמיד יקבל את ההרגשה שתָמִיד יוּכַל לְהִשׁאֵר. אולי זה משום שליבו, היה האיבר היחיד שלא הכיל הפכים, כולו היה של אהבה, נתינה, וחוסר יכולת לפגוש את האחר בידיים ריקות. שאר גופו, בשונה מדברי קהלת, ידע לעשות הכל בבת-אחת: באותן הידיים שאחזו בהלמניה ותקעו בזנ"טים ביעילות, נאפו לחמים ומאפים מדויקים במראם, בצורתם. אלו היו הלחמים שעידו חילק במושב מדי שישי ושמם יצא למרחוק.
"הראש היה אנליטי ומדויק – בכל ביקור אצלו בחמישי בערב דלקו כמה סטופרים שונים לתהליכים שונים של אפיה שמתרחשים בחדר, ניסויי קליית הקפה תועדו במדויק עם שניות, כמויות וזנים, ובכרמים היה פריק של נתונים. אך אותו הראש גם ידע להכיל שטות, להסביר בלהט למה את הכרם צריך לראות כמה שיותר ולהרגיש, לטעון שדברים צריכים זמן כי אנחנו בני-אדם, ולשכנע למה צריך לפעמים לנסות דברים 'אפילו שעל הנייר הם לא אמורים לעבוד'.
"עידו היה מאלה שבאמת מימשו את דברי קהלת: "יָדַ֕עְתִּי כִּ֛י אֵ֥ין ט֖וֹב בָּ֑ם כִּ֣י אִם־לִשְׂמ֔וֹחַ וְלַֽעֲשׂ֥וֹת ט֖וֹב בְּחַיָּֽיו" – הוא שמח והוא האמין בעשיית הטוב כאן, בחייו. בזירה הזו. אנו משתדלים להודות על הרגעים המופלאים בהם זכינו בנוכחותו, אך גם מתוסכלים מהתכניות שאבדו, מהחיוך שכבר לא ניבט מעל שער העץ, מהעצות שלא תשמענה".
אוסנת פרץ זירקין שכנה וחברה גם היא של עידו, מספרת על כאדם פשוט, צנוע אך מיוחד מאוד. "עידו היה איש נדיר. של שיחה ומבט בגובה עיניים, סנדלים תנכיות, חולצות, מכנסיים ונעליים מאובקות הרי רק עכשיו חזר מהשטח, ידיים מקומחות כי הוא בין לבין האכיל וטיפח את המחמצת. הפה מחייך זורק איזו אמירה חדה, שנונה, מצחיקה, מתעניינת, מלמדת, בין לבין שקט. שקט עמוק שהלב יודע שגם אם אין דיבורים - הוא מבין. חבר.
"אם רק היה רואה איזה קיבוץ עמים ותרבויות היה פה היה נשען אחורה ואומר : 'יא אללה - חלום!'. לפחות זכיתי לימי שני שלנו כשהיה מגיע ללמוד איתי ערבית.
"אומנם קרא לי ה'מועלימה' אבל אני זו שלמדתי ממנו כל כך הרבה שיעורים. אחד מהם מיום חמישי שבוע לפני שנהרג כשאמר לי: 'עזבי אותך, תעשי רק מה שאת רוצה!'. אעשה - אבל תמיד ילווה אותי הפספוס הנוראי הזה שעידו לא כאן כדי לשתף."