הילדים של הקורונה יזכרו תקופה משונה ומבלבלת, חד פעמית, ותהיה להם נוסטלגיה ייחודית שאין לאף אחד אחר. הם ודאי יספרו על רחיצות הידיים האובססיביות, על המסיכות המציקות, ועל הימים הארוכים והמשמימים בתוך הבית. חלקם יספרו גם שאמא ואבא היו לחוצים מאוד, שהם לא הלכו לגן ולבית הספר, ושכל חוקי הבית עפו מהחלון. הקורונה משפיעה על כולנו, וכמו שהילדות משתנה, כך גם ההורות.
המגיפה הפכה את חיי כולם על פיהם, הפחד הפך להלם שעבר אבולוציה להשרדות, ומשם התפתחו סיטואציות רבות ושונות, שמשתנות מבית לבית, אבל המתיחות ברוב הבתים עדיין גבוהה מבעבר. היא מתבטאת בכל, גם מול הילדים. דו״ח חדש שמופיע בניו יורק טיימס מסכם כי ״הלחץ שלנו מוזן בפחדים מפספוס של חודשי השכלה, הפער בין ילדים גדל. הרבה ילדים הולכים לישון מאוד מאוחר וקמים מאוחר, שגרת הבוקר נעלמה, הכל איטי יותר והישגי פחות.״
אלה השינויים המרכזיים שהורי העולם עוברים:
- יותר זמן לתחביבים
הזמן המשפחתי שהתווסף ללו״ז הקיים יצר גם הזדמנויות פז לבילויים משותפים. יש משפחות שגילו את האהבה שלהם לצפייה בסרטים, פעמים רבות סרטים שההורים ראו כשהיו ילדים, מה שמיד מזמין שלל סיפורים ושיחות על ההבדלים בין העולם של אז לזה של היום. גם אפייה ובישול קיבלו אלמנט משפחתי, כך גם יוגה, משחקי קופסה, יצירה וריקודים בסלון. הילדים, כדאי להזכיר, נהנים מהזמן המשפחתי הזה, הנאה טהורה. - אין איזון בין עבודה לבית
הורות שנות האלפיים מתאפיינת בג׳ינגול מתיש בין חיי בית לחיים מקצועיים, כשאסור להפיל לעולם אף כדור. כשהעבודה עברה הביתה, האתגר לאזן בין כל הדברים הסתבך עוד יותר. אמהות מתזזות בין חדרי הבית כדי למצוא פינה שקטה בין מטלות בלתי נגמרות, וקשה לדעת מתי מסתיים יום העבודה ומתחיל זמן המשפחה, במיוחד כשהמשרד נע ונד ברחבי הבית. התוצאה הישירה היא תחושת אשמה תמידית, על המיקוד החסר במשפחה ובעבודה. - חרדה מאלצת התגמשות
המצב מוביל רבים מההורים לתחושת סטרס כבדה, וזו מחלחלת אל הילדים, שברוב המקרים זקוקים למבנים יציבים על מנת לחוש ביטחון. הורים נאלצים ללמוד לרכך את החוקים והכללים, להתגמש ולהכיל, לוותר על הריבים הקטנים, לשמור את הכוחות לדברים המשמעותיים יותר, ולתת לכמה התנהגויות פחות מוצלחות של הילדים להחליק, בעזרת סבלנות רבה יותר. - הורים כמורים
הצורך לסייע לילדים בעבודות הבית, לתפעל עבורם את הזום ולקחת חלק פעיל בחינוך שלהם לא בא בקלות למרבית ההורים, במיוחד לאלה מהם העמוסים בעבודה משל עצמם. המתח והתסכול גם ככה נוטים להתעצם סביב שיעורי בית ועבודות לבית הספר, ובקורונה המצב הזה הופך לתמידי, ומתרחש לאורך כל היום. אפילו אם אין לימודים, ישנו צורך לשעשע את הילדים בדרכים שונות שאינן מסך. ההורים חובשים יותר כובעים מאי פעם. אפילו הרגועים בהורים מודים שהם כועסים מהר יותר. הימים האלה הם ניסוי בלמידה, בסבלנות ובהתנהלות חדשה. זהו זמן להיות מורים להיסטוריה, גם לילדים וגם לעצמנו, לתת ולקבל פרספקטיבה, ולזכור שכך או אחרת, גם זה יעבור.